הנביא הושע מתמצת את פרשת ויצא בפסוק אחד: "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר" (הושע יב, יג).
פרשת ויצא מספרת את הסיפור המלא,באורך מאה ארבעים ושמונה פסוקים, מצאתו של יעקב מבאר שבעועד שובו לארץ עם ארבע נשיו ואחד עשר הילדים שנולדו לו בחרן. הנביא בחר לכוון את הזרקור אל שני מרכיבים בסיפור. האחד, בריחתו של יעקב לחרן. השני, עבודתו תמורת הנישואין עם בנות לבן:"ויעבוד ישראל באשה", אלו שבע השנים הראשונות, שבסופן רומה ונשא את לאה במקום רחל, "ובאשה שמר", אלו שבע השנים הנוספות שעבד עבור הנישואין עם רחל, אחרי לאה.
המלבי"ם מדגיש, שהחילוף בין יעקב לישראל אינו גיוון ספרותי בעלמא. על פי דבריו יש לפרש, שהבריחה לארם מיוחסת לפן החלש של יעקב, הגלותי. "יעקב" שמשיג את הישגיו בדרך של "ויעקבני זה פעמיים", דרך העקב, הערמה והמרמה, ואילו שנות העבודה והנישואין בבית לבן מיוחסות לפן החזק שלו, ל"ישראל". ישראל הוא מי ששרה עם א-להים ועם אנשים ויוכל, האיש הישיר, הישר, איש של שררה ויושרה.
לכאורה, גם שנות העבודה והנישואין בבית לבן היו אמורות להיחשבלבחינת "יעקב".
יעקב רומה על ידי לבן וקיבל את לאה במקום רחל. הוא סבל מהתעמרות וניצול במשך כל עשרים שנותיו בביתו: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: (בראשית לא, מ – מא). את הונו עשה בדרך של תחכום ותחבולה, באמצעות המקלות הצבעוניים בשקתות המים, שגרמו להתרבות הצאן העקודים, הנקודים והטלואים. לבסוף, נאלץ יעקב לברוח מבית לבן כפי שברח מפני עשו מארץ ישראל: "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא, וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ..." (בראשית לא, כ – כא).
אם כך, היכן מצא הנביא הושע את הממד ה"ישראלי" בחיי יעקב בחרן?
הפתרון רמוז בהכפלת המילה: אשה, בחלקו השני של הפסוק. אפשר לומר שהכפילות נובעת מכך שיעקב נשא שתי נשים, או שריצה שתי תקופות של עבודה בנות שבע שנים עבורן. אולם דבר זה עצמו טעון ביאור: מדוע יש להדגיש מכל תקופת חייו של יעקב בחרן דווקא את העובדה שנשא שתי נשים. לא הוזכרו השפחות, לא הוזכרו הילדים, לא הוזכרו השנים שעבד כדי לצבור שכר והון. מדוע היה צורך או עניין בתמצית המקוצרת הזאת להדגיש שיעקב עבד ושמר עבור הנשים?
על כרחנו יש לומר שתקופת העבודה והשמירה תמורת הנשים נשאה משמעות ישראלית, ולא יעקובינית.
כפל הפעלים הצמודים לנשים: עבד ושמר, מעוררים אסוציאציה לאדם הראשון בגן עדן שעליו נאמר שתפקידו היה: "לעבדה ולשמרה". הם מסבים את תשומת הלב לכך שלצד המאבק ה"יעקובי" בלבן, עסק אבינו גם בעבודת קודש, בטהרה ובמעלה רוחנית וערכית גבוהה. שם, בחרן, הניח יעקב את היסודות לבית ישראל. החל מן השנה השמינית ואילך, אחרי נישואיו עם לאה ועם רחל, עסק יעקב אבינו בכינונה וביצורה של המשפחה, שתהפוך לימים להיות עם ישראל. התקופה הזאת, בהקשר הזה, היתה עבורו בבחינת גן עדן.
כשנשוב לעיין בפרשת ויצא בעקבות ההארה של הנביא הושע נשים לב לכך, שבלב הפרשה יש יחידה ארוכה, בת למעלה משלשים פסוקים, שבה לא נזכר לבן כלל. היא מתחילה אחרי סיפור הנישואיןבהולדת ראובן, ונמשכת עד הפסוק "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (בראשית ל, כה). ביחידה זו מפורט סיפור היחסים בין יעקב לנשותיו ולשפחותיהן, פוריותה של לאה ועקרותה של רחל, הולדת הבנים ונתינת שמותיהם. ביחידה זו אין זכר ללבן ולקשיים של יעקב בעבודתו וכולה ממוקדת בבניין הפנימי של המשפחה.
יש לשים לב לכך שגם שבע השנים הראשונות של יעקב בבית לבן לא נתפסו בעיניו כשנים של קושי וסבל, אלא אדרבה: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט, כ). על כגון זו אמר שלמה במשליו: "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י יב), האהבה של יעקב לרחל כיסתה על הפשעים שעשה לבן ליעקב בהעבידו אותו בשרב ובכפור, יומם ולילה.
החלק של העבודה והשמירה באשה היה בבחינת "ישראל". החלק של הבריחה לשדה ארם וההתמודדות בו, היה בבחינת "יעקב". בכך מוסברת גם הבחירה של הנביא בכינוי הייחודי "שדה ארם" לחרן. מקומו הטבעי של יעקב היה בבית, "איש תם יושב אוהלים". המילה אהל מופיעה בפרשת ויצא שבע פעמים. ובפסוק אחד מוזכרים חמישה אהלים: "וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל" (בראשית לא, לג). זהו המקוםוהזמן שבהם נבנה האהל, שהיה למשכן, למקדש ולבית ישראל. זה המקום שבו פעל יעקב בבחינת "ישראל". לעומת זאת השדה, הוא מקומו הטבעי של עשו אחיו שהיה "איש ציד איש שדה". רק בעקבות לקיחת ברכת יצחק מעשו והעברתה ליעקב, זכה יעקב לקבל גם את ברכת השדה, ולשאת באחריות גם על תיקון עולם העשייה והחולין. אולם במישור הזה, שאינו המישור הראשוני והטבעי שלו, הוא פועל בבחינת "יעקב", במאבק, בערמה ובתחכום.
יש לומר עוד, שההבדל בין ה"ויברח יעקב" לבין ה"ויעבוד ישראל" לא נוצר רק מן הנסיבות החיצוניות. שבע השנים שבהן עבד יעקב ברחל והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, כלולות בשנים שעליהן התלונן יעקב בפני לבן באמרו "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני". ארבע עשרה השנים שבהן יצא ובא באהלי לאה ורחל ושתי השפחות, בהן נולדו בניו וגודלו להיות שבטי י-ה, היו שנות "ישראל" בבית ובאוהל, ובמקביל היו שנות "יעקב" בשדה לבןה"ארמי אובד אבי". יעקב היה יכול להיות בבחינת "ישראל" מבית, ובבחינת "יעקב" בחוץ, בשדה.
כך היה הדבר גם בכל שנות הגלות של עם ישראל. בעוד בחוץ שיכלה חרב, והיהודים נאלצו לנקוט בדרכי התחבולה והמרמה של יעקב כדי לשרוד, הרי בבית היהודי פנימה, בבתי הכנסיות ובבתי המדרש, במרחב הקהילתי, הצליחו לקיים פיסת ארץ ישראל ומקדש מעט בכל מקום שאליו גלו, גם בנסיבות הקשות ביותר.
ראינו כיצד פסוק אחד בהושע, מאיר באור יקרות פרשה גדולה ונכבדה בספר בראשית.
למדנו שתפיסת ההיסטוריה האישית של כל אחד מאיתנו ושל האומה בכללה, אינה ענין אוביקטיבי, אלא תלויה במידה רבה באופן שבו אנו מתבוננים עליה. למעלה מכך, האופן שבו אנו פועלים בתוך הנסיבות הכפויות עלינו, יכול לקבוע האם יהיו אלה חיים של "כל אח עקוב יעקב" או חיים של "נצח ישראל לא ישקר".
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג ויו"ר מועצת החמ"ד