לדוד בן גוריון היו שני רגעים של הארה בחיים. את הראשון הוא חווה, כך לפי עדותו, כשגילה יום אחד שאין לו עוד עם מי להתייעץ.
לפני כן היה לו את הדור שמעליו, העסקנים הציוניים ענקי המעלה של דור ההקמה, שאליהם נשא עיניים בהערצה. כשגיליתי שאין לי עם מי להתייעץ, הבנתי שתורי להיות המנהיג, סיפר לימים. מאותו הרגע הוא שאב כוחות כמעט אל-אנושיים להקמת מדינה יהודית.
אבל הרגע השני היה מכונן ומוזר לא פחות. יום אחד נסע "הזקן" בדרכו חזרה מתמרון של צה"ל בנגב וראה באמצע המדבר צריף ומספר אוהלים. הוא עצר את הרכב, ירד ושוחח עם תושבי המקום, שסיפרו לו כי הם קבוצה של צעירים אשר נלחמו על המקום במלחמת העצמאות והחליטו כי לא די להילחם עליו אלא יש להתיישב בו. להיאחזות שהקימו קראו שדה בוקר.
לאחר מספר ימים קיבלו הצעירים במקום מכתב מראש הממשלה ובו כתב:
"במשך 47 שנותי בארץ ראיתי כמה מפעלים חלוציים, ואני יודע, שרק בזכותכם ובזכות המפעלים החלוציים שקדמו לבואי לארץ עשינו מעט החיל אשר עשינו... ותסלחו לי אם אומר, שלא ראיתי מימי מפעל חלוצי כשדה בוקר... לא קינאתי מעולם באיש או בקיבוץ אנשים, לא ברכוש ובתואר ובסגולות שיש לאנשים... אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בלבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה".
שנים לאחר מכן עוד מהדהדת בישראל הקריאה של הזקן "אחריי לנגב", שהפכה לסמל החזון הציוני והפרחת השממה של מרחבי הנגב העצומים. אולם מה שנותר בצד המעשי של הגשמת החזון הוא מעט מאד.
התפנית היתה אמורה לקרות ב-2006 כששמעון פרס הצטרף למפלגת קדימה ונולד למענו תיק חדש - המשרד לפיתוח הנגב והגליל. פרס חלם להפוך את הנגב והגליל לאימפריה ישראלית חדשה ולהפריח את השממה. אולם מושג אחד נעלם מדף המסרים של המשרד: יהוד הנגב והגליל. בעבר היתה זו מפלגת מפא"י ההיסטורית שיזמה את הקמת העיר כרמיאל בגליל, כדי למנוע רצף טריטוריאלי ערבי ולשמור על הנוכחות היהודית בגליל. אולם כששמעון פרס קיבל את התיק ב-2006 כבר היה אסור לדבר בקול על החזון הציוני של יהוד הגליל.
כמו כל אירוע שפרס ניהל במהלך חייו הוא חלם להפוך את התיק לגרנדיוזי, להפריח את השממה ולחולל מהפכה בנגב והגליל. בחזונו הוא ראה מפעלי הייטק, ערים חדשניות וסיפור ישראלי חדש.
אבל לא ארכו הימים ופרס קפץ ליעד הבא כשהתמודד על נשיאות המדינה. החזון נגוז.
השר הבא שקיבל את התיק לידיו היה סילבן שלום, מבכירי הליכוד שכיהן גם כממלא מקום ראש הממשלה. הוא אמנם ראה במשרד פרס ניחומים, אחרי שנדחק ממשרדים יוקרתיים כמו החוץ והאוצר. אבל למרות זאת גם סילבן הגיע למשרד הזה עם שאיפות גדולות.
אלא שבשלב הזה בערך נגמר החזון הגדול של המשרד. פתאום המשרד עם החזון הציוני הפך לסוג של "קופה קטנה" עבור מפלגות, שגילו שיש בו תקציבי עתק שניתן להסב לצרכים שונים לגמרי מיהוד הנגב והפרחת הגליל. יתירה מכך הסיפור האמיתי של תקציבי הנגב והגליל הוא שמדובר בכספים לא "צבועים", כלומר כספים שלא נצבעו מראש והוגדרו לייעוד ספציפי בלבד שלא ניתן לשנות, אלא כספים שכל שר יכול לנתב באמצעות פקידי המשרד לצרכים שנראים לנכון עבורו.
הגדיל לעשות אחד מהשרים האחרונים שהחזיקו בתיק ששינה את הגדרת המשרד. לא עוד פיתוח הנגב והגליל בלבד, אלא הנגב, הגליל והפריפריה. ולא סתם פריפריה, אלא כל מה שמוגדר כפריפריה "חברתית", המונה לפי הגדרת החוק 16 ערים, 19 מועצות מקומיות בנוסף 75 יישובים המומקמים ב-19 מועצות אזוריות. וכן, ישנן שכונות ורחובות מסוימים, הנקראים "אזורים סטטיסטיים" ומוכרים כפריפריה חברתית, ב-21 רשויות מקומיות. סך הכל מתגוררים באזורים אלה כ-31% מכלל האוכלוסייה בישראל. בקיצור החזון הציוני של יהוד הנגב והגליל הופקע מהמשרד, שהפך לעוד צינור להעברת כספים לכל אזורי מדינת ישראל לפי ראות השר.
כך קרה שבעוד ברוב משרדי הממשלה נקבעת חלוקת התקציבים לפי מטרות שתואמות להגדרת המשרד, דווקא המשרד שאמור לטפל בבעיה הלאומית מספר 1 של ישראל אינה מטופלת על ידי המשרד שנועד לכך.
וכאן אנחנו מתחברים לסיפור של רמת ארבל, ההיאחזות היהודית החדשה בגליל, שמטרידה מאד את גורמי האכיפה של הבניה הבלתי חוקית במדינת ישראל. השבוע זכיתי לבקר שם, על הכביש הראשי של הגליל, קצת אחרי צומת גולני המיתולוגית. מספר משפחות מהגליל החליטו לעשות מעשה ולקבוע יתד בשטח. הן עלו לקרקע שחלקה אדמות מדינה וחלקה אדמות פרטיות יהודיות, באזור שתוכנן כבר לפני 20 שנה להקמת ישוב יהודי חדש בגליל. כמה לא מפתיע שבמקום ישוב יהודי שהיה אמור לקום בשטח, שוכן שם כיום מאהל בדואי. במדינת ישראל אין וואקום. בכל מקום שהיהודים לא נמצאים, הבדואים משתלטים על השטח.
זה המצב כשהפוליטיקלי-קורט מנצח את השכל הישר. זה קרה כשהדת הליברלית אסרה לפני שנים להגיד את המילים "טרור איסלאמי" ואז דווקא כשכיהן נשיא שהקפיד על כך, ברק אובמה, קיבלנו את האביב הערבי. וזה קורה בכל מקום בו אנחנו מסרבים להגדיר את הבעיה ואז מקבלים אותה בממדים גדולים בהרבה.
רמת ארבל היא אבן הבוחן. היא מזכירה יותר מכל את המראה הציוני שפגש דוד בן גוריון כשהגיע למדבר וגילה צעירים יהודים מקימים אוהלים וצריפים כדי להפריח את השממה. ואמנם חלפו מאז עשרות שנים אבל החזון לא נגמר. זה בדיוק מה שעושות כיום המשפחות היהודיות שבחרו לגור בקרוניות על הגלגלים ברמת ארבל, מבקשות להיאחז בקרקע ולייהד את הגליל.
הגיע הזמן שמדינת ישראל תראה ביהוד הגליל יעד לאומי. לא רק ב"פיתוח" הנגב והגליל, כפי שהגדירו מקימי המשרד שנועד לעסוק בכך, אלא בחזון של שמירת הנוכחות היהודית בגליל ובנגב. לכן טוב שמפלגת עוצמה יהודית התעקשה לקבל את המשרד הזה לידיה והפקידה אותו בידיו של יצחק וסרלוף, צעיר אידיאולוג ומוכשר שמגיע עם נכונות לעסוק במלאכה. כעת חובת ההוכחה עליהם.
המאמר המלא פורסם בשבועון "עולם קטן"