תאיר ז"ל איננה כאן כבר 16 שנים ועדיין לא מעכלת את לכתה. בשנים הראשונות, בכל בוקר שפקחתי את עיני הופתעתי לגלות שאני חיה ונושמת.
אלה שרצחו אותה ריסקו את הנשמה שלי וכיבו את האור של חיי. היה לי ברור שאיבדתי את מקור החמצן, שבלעדיו אין לי אפשרות וטעם להמשיך ולחיות.
השנים עברו. לאט לאט חזרתי ולמדתי לבצע את הפעולות היומיומיות הפשוטות והבסיסיות ביותר ורגעים קטנים של שמחה הזכירו לי, שמעבר לחושך הגדול יש צחוק ואפילו האושר מתגנב ובא להתארח מדי פעם.
לאחר יותר משנה בה התנהל המשפט החוזר הגענו לפני שבועיים לסיומו. לראשונה הרגשתי, כי הרכב השופטים קשוב גם לקולות אחרים. ראיתי כיצד גזרו על עצמם התעמקות בחומרים, לא חסכו בשאלותיהם, התעכבו גם על הדקויות הקטנות ביותר בכל סוגיה וסוגיה מול העדים השונים והכול במטרה לברר את האמת.
המאבק שלי להשיג צדק עבור בתי האהובה קיבל השנה רוח גבית משמעותית ביותר וחיזק אצלי את האמונה, התקווה והידיעה שהרגע הזה בו האמת תתגלה קרוב מתמיד.
כעת נותר לי להמתין בסבלנות למוצא פיו של כבוד אב בית הדין, השופט קולה, שיחד עם שני חבריו להרכב שוקדים בימים אלה על כתיבת הכרעת הדין.
ביום ה' הקרוב, 08/12 בשעה 15 תתקיים האזכרה השנתית לזכרה של תאיר בבית העלמין בקצרין ולאחריה נתכנס בבית הכנסת שהוקם לזכרה לשאת תפילה.