הילדים הגדולים מתקשרים, לשאול אם לבוא הביתה. הקטנים יותר נאספים להקשיב להקלטות של ההספד שאבא שלהם הספיד בישיבה.
תחושה שאיבדנו בן משפחה קרוב. ככה זה כששמונה עשרה שנה, כל יום רביעי, בקביעות מעוררת קנאה, אבא שלהם לומד שיעור אצל הרב מרדכי.
אירועים משפחתיים נדחים, נסיעות חשובות מבוטלות.
רביעי ב17:00 זו שעה של קודש.
גם כשכבר לימד תורה, פעם בשבוע נשאר תלמיד. ואולי בעצם תמיד תמיד נשאר כזה.
ופעם בשנה, בכל שנה, היו הרב והרבנית מגיעים לשבת בישיבה, והיינו סועדים איתם בבית ראש הישיבה. וכך זכינו להכיר עוד צדדים ברב, ותבדל לחיים טובים, הרבנית מרים.
וכאבנו את מחלתו.
ובמוצאי שבת נסע בעלי להפרד, והרב דיבר איתם, והוא חזר כשידע שזו פגישתם האחרונה. ולמרות זאת, ואולי בגלל, לא האמנתי לגודל הכאב ועוצמתו.
צניעות, ענווה, חריפות, חדות - אבדנו אדם גדול.
זה הפוסט הכי מגזרי שפירסמתי אי פעם.
אבל גם הכי אישי וכואב.
איבדנו מורה. מורנו ורבנו, במובן העמוק ביותר האפשרי.
הרב מרדכי בן רבקה.
הרב מרדכי שטרנברג.
זכותו תגן עלינו.
מיתת צדיק מכפרת.