בימים אלה, של הישורת האחרונה לקראת ארועי 'צמאה' שמתמצתים לתוכם את חגיגות י"ט כסלו, קשה עד בלתי אפשרי לשוחח עם הרב משה שילת, הרוח החיה מאחורי 'צמאה' בפרט ו'תורת חב"ד לבני הישיבות' בכלל.
אך כדי לעשות קצת סדר עבור עשרות האלפים שמבקשים להשתתף במגוון האירועים של שבוע החסידות, הוא מפנה דקות יקרות מסדר יומו העמוס. אנו תופסים אותו בעיצומן של חזרות למופע המוזיקלי המרכזי, יחד עם נאור כרמי והלהקה, כשצלילי ניגוני חב"ד נשמעים ברקע לאורך השיחה.
"אנחנו עושים כל מאמץ לתת מגוון רחב של היצע רוחני ככל שניתן לכמה שיותר אנשים", פותח הרב שילת. "גולת הכותרת כמובן הם המופעים הגדולים המתקיימים באולם אוסישקין, המכיל 3000 מקומות. בעיניי, הם יותר התוועדות מאשר מופע ניגונים, וכך גם מרגישים רוב אלו שמשתתפים בהם – האנשים והנשים. זכינו למשהו יוצא דופן של התוועדות המונית. הדבר הזה קורה השנה שמונה פעמים – ארבע פעמים לגברים (אירוע אחד סגור לבני ישיבות ליטאיות), וארבע פעמים לנשים. לצערנו, הכרטיסים נגמרו מהר, ואנחנו חושבים על הפעמים הבאות – איך אפשר לאפשר לעוד ועוד אנשים להגיע לאירועים אלו, כי בלי עין הרע, הצימאון הולך וגדל".
בנוסף למופעי ההתוועדויות הללו, מציין הרב שילת כי בכל ערב מתקיימת התוועדות חסידית סביב שולחנות ערוכים, עם רבנים ורבניות שמעוררים לעבודת ה' ולהקשבה לפנימיות הנפש, ולוקחים את היום הזה כראש השנה של עבודת ה' בדרך החסידות. "ההתוועדויות הן לפי סדר זה: ביום חמישי בלילה לבני ישיבות הסדר וגבוהות עם כמה וכמה ראשי ישיבות חשובים. במוצאי שבת יתקיים מלווה מלכה עם הרב שבתי סלבטיצקי, בליווי מוזיקלי מיוחד. ביום ראשון תתקיים התוועדות לנשים. ביום שני תתקיים התוועדות מרכזית של ליל י"ט כסלו לגברים. ביום שלישי – שוב תתקיים התוועדות נשית. בנוסף לשתי ההתוועדויות הנשיות, בימים ראשון ושלישי יתקיים גם כנס נשי מיוחד שנקרא: 'מלב אל לב', שגם אליו נמכרו כבר כל הכרטיסים, ובו נשים ילמדו תניא וישתפו חוויות אישיות שלהן מהחיים עצמם".
לצד האירועים הגדולים בשעות הערב, מתקיימים במהלך היום עוד שישה אירועים לנערים ונערות, בעיקר ישיבות תיכוניות ואולפנות – גם הם בימים נפרדים לבנים ולבנות כמו באירועים המתקיימים בשעות הערב. "זאת אחת החוזקות של צמאה: ההפרדה היא לא בתוך האירוע, אלא הימים נפרדים לחלוטין וכך ההתלהבות והאש יכולים להיות בשיא ובעוצמות – מה שקשה לייצר באירוע שיש בו גם גברים וגם נשים, אפילו כשהוא כמובן בהפרדה", הוא מציין. "אירועי הנוער הם מסכת בפני עצמה, עולם ומלואו. אנחנו מדברים על כ־18,000 בני נוער, בלי עין הרע, שבאים ליום של חוויה, שמסתיים במופע האנרגטי המוכר של 'צמאה', אבל מתחיל שלוש שעות קודם עם תוכנית שבה נערך הפנינג חסידי מרתק, הכולל לימוד חווייתי של מושגים בחסידות. הדגש השנה הוא על אהבת ישראל לאור פרק ל"ב בתניא. התלמידים חווים את הלימוד בדוכנים שונים, באמצעים מגוונים ובצורה הכי מודרנית ורלוונטית לבני הנעורים".
שמענו שהשנה יש תוספת מיוחדת לילדים?!
"אכן, השנה היא שנת 'הַקְהֵל'. כידוע, הרבי מלובביץ' זצ"ל היה מסתכל על השנה שאחרי שנת השמיטה, שבתחילתה הייתה מקויימת מצוות הקהל בבית המקדש, כשנה שכולה נקראת 'הקהל', ובה מנסים להתקהל כמה שיותר בעניינים של 'ליראה את ה", כמו שאומר הפסוק: 'הקהל את העם, האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם'. אז השנה, שבה מצווים להתקהל לא רק האנשים והנשים אלא גם הטף, הוספנו שני אירועים מיוחדים לילדים – לבנים ביום שני ולבנות ביום שלישי. גם לאירועים האלה צריכים להירשם, אך היות וההרשמה נפתחה רק השבוע, עדיין יש מקום. באירועים הללו, הילדים יחוו את חוויית 'הקהל' עם תיאור של מה שהיה בבית המקדש, בצורה חיה, בשילוב שירים על ידי אחד האמנים של צמאה וריקודים. כך נקיים בצמאה 'כנס הקהל' בהידור על שלושת חלקיו: האנשים, הנשים והטף".
התקהלות ליראת שמיים
הרב שילת מרחיב אודות הרעיון של הרבי מלובביץ' לפיה כל השנה נקראת 'שנת הקהל', למרות שבית המקדש אינו קיים ולא ניתן לקיים את המעמד המקורי. "בשנות הקהל, הרבי היה מדבר על כך שאמנם למצווה הזאת יש זמן ומקום בו היא אמורה להתבצע – הזמן הוא מוצאי החג הראשון של סוכות, והמקום הוא בבית המקדש – אבל התוכן של המצווה קיים גם כשאין לנו בית מקדש. כיוון שטעם המצווה הוא להתאסף כולם כדי לשמוע וללמוד על יראת שמיים, הרי שהדבר הזה נכון גם כיום, וגם נשאר למשך כל השנה. פשוטם של דברים, הסביר הרבי, הוא שבשנה הזו יש סגולה מיוחדת שכאשר נתאסף ביחד ונשמע דברים שמעוררים את יראת ה', זה יצליח לעורר אותנו ולפעול בנו יותר מבכל שנה אחרת".
זו פשוט שנה מיוחדת מאוד בהקשר של קהל גדול שמתכנס ביחד ליראה את ה', לצימאון את ה', ולכן השנה כל אירועי צמאה – שבלי עין הרע, משתתפים בהם למעלה מ-60,000 איש – הופכים בעצם לכינוס הקהל אחד ענק, ואנחנו מקווים שהוא כבר יביא אותנו לגאולה השלמה, כמו שאומר ירמיהו הנביא: 'קהל גדול ישובו הנה', ונזכה לבניין בית המקדש ושכל הדברים יתממשו עד הסוף, ולא רק במובן הרוחני. אגב, הרבי לא גרס לעשות 'זכר' להקהל, כי עצם ההתקהלות לעורר יראת ה' זה לא רק זכר למצווה אלא היא היא המהות של מצוות הקהל בזמן הזה כשעוד אין בית מקדש".
אין ספק שהמותג 'צמאה' תפס מאוד חזק, אבל עד כמה 'צמאה' הוא אכן הביטוי השלם של החסידות?
"המותג 'צמאה' נפל לנו משמיים", הוא נזכר. "כשלקחנו את המילה הזאת, הבנו בעצם שהיא המתאימה ביותר לשבוע הזה, אבל רק במשך השנים הבנתי עד כמה. הצימאון הוא הדבר המשמעותי ביותר בעבודת ה' בדרך החסידות. יש פרק בתניא באגרת הקודש שנקרא 'מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים'. האדמו"ר הזקן מסביר שם שהאדם הרי מצווה לאהוב את ה' – "ואהבת את ה' אלוקיך" – אבל יש בזה דרגות שונות: יש אהבה של תענוג, שאתה מרגיש את האהוב ואתה מתענג עליו, ולזה לא כל אחד שייך בקשר שבינו לבין ה'. אבל יש אהבה שבה כל אחד מחויב, והיא האהבה של 'צמאה לך נפשי' ושל 'צמאה נפשי לאלוקים, לא־ל חי'. זו אהבה שהמשמעות שלה היא: תרצה את ה', תהיה צמא אליו, אפילו שאתה לא מרגיש שהגעת אל המבוקש. לעורר את הצימאון, אומר האדמו"ר הזקן, זה החובה היומיומית של כל יהודי בקשר בינו לבין ה'. אז בפירוש 'צמאה' היא מהות החסידות, היא מהות עבודת ה' בדרך החסידות. ואפילו אם אתה לא מצליח לחוות רוויה, ואפילו אם אתה כל יום מחדש יבש וצריך את תחושת הצימאון, העיקר שתהיה צמא – זאת העבודה היומיומית עד הגאולה השלמה שבה נרגיש את ה' כל רגע ונאהב אותו באהבה בתענוגים".
עם מה אתם מצפים שהמשתתפים יצאו?
"אנחנו רוצים שהלב יידלק, שהלב יבער אל ה', ואחר כך זה אינדיבידואלי – 'בֹחֵן לִבּוֹת ה" ו'נודע בשערים בעלה' – כל אחד מרגיש את הקב"ה, בעלה של כנסת ישראל, 'לפום שיעורא דיליה' – לפי השיעור והמידה שלו. זה לא עסק שלי עם מה כל אחד יוצא. אני מביא לשם המון המון ניגונים והמון המון תורה, התוועדויות ועוד תוכן, ספרים מכל סוגי החסידות שמלהיבים ומבעירים לעבודתו יתברך, וזה מה שאני מקווה שנצליח לעשות. למדוד אחרי זה עם מה כל אחד יצא, עם איזה סוג של החלטות ומה בדיוק הבעירה שלו גרמה לו – זה 'בוחן לבות ה". זה עניין אישי של כל אחד. אבל אני חושב שאנחנו בהחלט מצליחים בהבערת הלבבות הזאת.
"אצל הנוער אפשר לראות את גאוות היחידה שהם יוצאים איתה. רואים שהם מרגישים שההתלהבות האמיתית והאש האמיתית היא בקדושה", הוא מציין בהתפעלות. "כתוב בחסידות שעיקר העניין של הקליפות זו הקרירות, ועיקר העניין של הקדושה זו חמימות. הקדושה נמצאת בחום ובאש. לפעמים היצר הרע נותן לנו תחושה שכאילו אצלו יש אש וחום – בכל התאוות ובכעס ובגאווה, אבל הן מתגמדות כאין וכאפס לעומת החום של הקדושה. את זה אני חושב שצמאה נותן. אני זוכר שהייתה קבוצה של נערות מאולפנה כלשהי שיצאה מחוץ לאולם אחרי צמאה באחת השנים, ובדיוק הגיע לשם אדם מסוים, אישיות חשובה מאוד ממשרד החינוך, והוא אמר לי: 'בוא נראה מה עשה להן הכנס הזה'. הוא ניגש אליהן ואמר: 'הייתן עכשיו בצמאה, מה זה עשה לכן?'. הן לא הבינו בדיוק מי פונה אליהן, וגם אני עמדתי שם – אף אחת מהן לא הכירה לא אותי ולא אותו. ואז אחת מהן פתחה את פיה ואמרה: 'אתה יודע מה זה האירוע הזה? זה אירוע שנותן לנו הרגשה שכיף לנו להיות דוסיות'. אמרתי לעצמי: זה מה שאנחנו רוצים באירוע הזה".
הרב שילת מוסיף כי אחד הדברים המדויקים בחסידות הוא החידוש. "החידוש הוא לא דווקא להביא ניגונים אחרים כל שנה, החידוש הוא תנועת נפש. לבוא ולשיר 'קול דודי' כל שנה מחדש הוא חידוש עצום. החידוש זה לא רק שזמר אחר שר אותו, זה דרך אגב. האווירה היא כולה של חידוש, האווירה היא שמתחילים מהתחלה, האווירה היא של ראש השנה לחסידות".
מה הסוד להצלחה?
ייתכן שמה שמתרחש מאחורי הקלעים יכול לשפוך קצת אור בנושא. "לפחות פעם אחת בימי 'צמאה', אנחנו מקפידים ללמוד ולערוך התוועדות לכל האמנים והנגנים – משהו פנימי לעצמנו. כולם אומרים שהם חייבים את זה. למה הם חייבים את זה? כי הם יוצאים עם כל כך הרבה אורות מהמופעים האלה, והם חייבים להניח את האורות הגדולים בתוך איזה כלי; להוריד אותם לדיבור משותף, לניגון שהם מנגנים בינם לבין עצמם. לא פעם ולא פעמיים הם מתפרקים שם בבכיות על החוויה הרוחנית העוצמתית שהם עוברים מדי צהריים וערב במשך שבוע. גם אני בדרך כלל יוצא מצמאה אחרי שבוע, ממש כאילו אני נוחת מהחלל וצריך לראות איך מגששים לחזור לעולם הזה. כל מי שנמצא בצמאה פעם או פעמיים, מרגיש כך או דומה לכך".
