זכיתי ללמוד תורה במשך מספר שנים מהרב מרדכי זצ"ל. אבל קטנתי מלדבר על מו"ר הרב מרדכי שטרנברג. איני יכול לאמוד את גודלו של הרב. לא את למדנותו הגדולה, ולא את חכמתו המעמיקה. לא את גודל חידושיו ולא את כח פסיקתו. לא את חדות לימוד הגמרא שלו ולא את רוחב רוחו בלמודי אמונה.
לעמוד אל מול הרב מרדכי, זה כמו לעמוד בתחתית בנין עצום של מאה קומות, ולנסות להבין מה קורה שם למעלה. האמת היא שהרב היה גבוה מבנין של מאה קומות כי הוא היה סולם שרגליו בקרקע וראשו מגיע השמימה.
קטונתי מלדבר על מידותיו המופלגות של הרב. איני יכול לבטא את גודל הענוה שלו או את אהבת הבריות שהיתה בו. את הגבורה הגדולה שהיתה בו או את מידת האמת התקיפה שלו. את מאור הפנים שלו לכל אדם, או את הקשב העצום והתמיכה שלו, לכל מי שהיה צריך לכך.
אף על פי כן אכתוב על שתי נקודות שהיו ברב מרדכי, משום שהם ניכרות כלפי חוץ, גם לתלמיד קטן שכמוני, שליבו מתמלא בגעגוע והעיניים בדמעות.
1. הרב היה הרב של הרבנים.
הרב מרדכי לא הרבה ללמד או לדבר אל מול הציבור הרחב, אבל הוא כן לימד בישיבות רבות את השיעור המרכזי בגמרא ובלמדנות. גישתו וצורת הלימוד שלו הפכו לצורת הלימוד של עשרות אם לא מאות רבנים המכהנים בכל אתר ואתר. הרב מרדכי העמיד דור שלם של רבנים שהציבור הרחב זוכה ללמוד מהם ולקבל מהם תורה. יש ב"ה הרבה רבנים היום בציונות הדתית, אבל יש מעט מאד תלמידי חכמים שהם הרבנים של הרבנים. הרבנים שמהווים השראה רוחנית ומוסרית לתלמידי חכמים בעצמם. רבנים שעוזרים לרבנים אחרים להמשיך לגדול בתורה וביראת שמיים.
2. הרב אהב את התורה.
לומדי תורה רבים צריכים להתאמץ ללמוד תורה. התורה תובעת מהאדם לגדול ולהתעלות ולכן יש בחינה של קושי מולה. לא סתם הביטוי ללימוד תורה הוא "עמל תורה". המילה עמל מבטאת מאמץ של האדם להגיע אל משהו שהוא מעט מעבר ליכולותיו או למדרגתו בהווה.
יש לומדי תורה שהלימוד עבורם "קשה כברזל" כמאמר הגמרא, ו"שפתותיהם נוטפות מר" כאשר הם לומדים. למעלה מהם, אלו לומדי התורה בשמחה. אלו שהגיעו לדרגה כזו שחייהם מתאימים לרוחה של תורה, ותורתם "משיבת נפש". כשהם לומדים את פקודי ה' הם חשים שהם "משמחי לב".
אולם יש דרגה גדולה עוד יותר. דרגה בה התורה הופכת לשעשוע. "לולי תורתך שעשועי". מהו השעשוע? כאשר ילד קטן אוכל עוגיה, הוא לא אוכל אותה כדי להיות שבע או כדי להתחזק ולגדול. הוא אוכל אותה כי הוא פשוט נהנה מכל רגע. הוא נמצא כאן ועכשיו ברגע שמהווה עבורו תכלית. רגע שהוא לא רוצה שיגמר לעולם.
הרב מרדכי להבדיל, השתעשע בתורה. היא לא היתה עבורו רק "משען לחם" או "משען מים", הדברים הנצרכים לקיומו וגידולו של האדם. דברי התורה היו עבורו דברי מתיקה, "מתוקים מדבש ומנופת צופים". הוא לא הסיר את מחשבתו ממנה. הרב אהב את התורה ונהנה מכל מילה ומילה שהוא למד.
החיוך התמידי שעל פניו לא סר בשעה שהוא למד או לימד, והוא חשף את העובדה – שהרב כרגע משתעשע.
התורה היה שיחתו כל היום, וכתרה היה מונח על ראשו בכל עת. יש אנשים שפעם בשנה הם "חתני תורה", אולם הרב מרדכי היה חתן תורה כל השנה כולה. בכל יום ובכל רגע.
אחת השיחות המפורסמות ביותר של הרב מרדכי היתה על הפסוק "אשרי האיש...בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה" הוא הסביר לנו שכאשר אדם לומד תורה בשקידה ובעמל, תורת ה' - הופכת להיות התורה שלו, תורה דיליה. שיחה זו היתה בגדר "הוא היה אומר" של הרב מרדכי, בה הוא חשף אותנו למה שמתחולל בקרבו פנימה, ולכך שהוא הוא האיש שעליו דיבר הפסוק.
זהו סיפור על האיש שאהב יותר מכל את התורה. שמאד מאד אהב את התורה. והתורה - היא אהבה אותו מאד, בחזרה.
--
הרב איתן קופמן חבר בארגון תודעת זהות.