לא קשה למצוא תוצאות מרעישות בחיפוש גוגל פשוט של הצירופים "סערה בבצלאל" או "סערה בשנקר". שני בתי הספר הנחשבים בתחום האומנות, העיצוב לסוגיו והתקשורת החזותית מסוגלים לנפק אחת לתקופה סערות תקשורתיות שבמרכזן יצירה סנסציונית של מי מהבוגרים או התלמידים של המוסד, ועל פי רוב המאזניים נוטות לצד מסוים. די אם נזכיר את יצירתה של הסטודנטית מבצלאל, שתלתה בשנת 2016 כרזה שעיצבה ובה נראה נתניהו ליד חבל תלייה ולידם מתנוססת המילה "תקווה" באנגלית. החקירה שנפתחה נגד הסטודנטית בהוראת היועץ המשפטי לממשלה דאז נסגרה.
בתערוכת הבוגרים באותה שנה בשנקר הוצגה יצירה שבה נראית בת דמותה של השרה איילת שקד כשהיא לא לבושה. נשיאת המכללה יולי תמיר הורתה לצנזר את היצירה, אך הצעד הזה עורר מחאה נמרצת משורה של חברי סגל במכללה שחתמו על עצומה בעניין. הדוגמאות הבודדות הללו, שאינן מתייחסות לאווירה הפוליטית הכללית (למשל, תמיכה בסטודנטים בבצלאל שלקחו חלק בפעילות טרור בשייח' ג'ראח), מלמדות עד כמה כניסה של אדם דתי וימני למקומות מעין אלו כרוכה באתגר שנראה כמעט בלתי אפשרי.
הניסיון לאתר לצורך הכתבה מרצים ומורים דתיים בתחומי האומנות במוסדות חילוניים להשכלה גבוהה התגלה כמשימה לא פשוטה. מתוך קומץ המרצים המוגדרים דתיים, יש מעט מאוד שגם מקפידים על ההלכה, גם פעילים בהווה וגם עוסקים ברוח ובעומק ולא רק בטכניקה. רבים מאלו שבכל זאת מצאתי מעדיפים שלא להזדהות בשמם.
כשפניתי אל ראש חוג ידוע, הוא סירב לדבר איתי. תלמידיו מעידים עליו שמעולם לא חשף את דעותיו. שיטת הלימוד שלו כללה הקניית כלים ויכולות טכניות בלבד. הוא לא עבד על תכנים. סירובו להתראיין נובע כנראה מרצון להישאר ניטרלי ומקובל על כולם, כפי שהוא עד היום.
אבל באומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה, כפי שקבעה פעם אושיית טלוויזיה ידועה, ומתברר שזעיר פה זעיר שם פזורים חובשי כיפה המשמשים כחברי סגל במוסדות אומנות ועיצוב חילוניים נחשבים שמוכנים להזדהות. על פניו מדובר באתגר כפול ומכופל: מורה דתי לאומנות צריך להנחות את הסטודנט לפתח את היכולות שלו ובתוך כך לחשוף את עולמו הפנימי, שעלול בסבירות גבוהה להתנגש עם ערכיו של המורה. כיצד מתמודד מרצה או ראש חוג דתי כשעולם הערכים שעליו גדל מתנגש עם עולם הערכים שעליו לפתח בתלמיד במהלך עבודתו?
כתיבת סת"ם מכה גלים
את השיחה אנחנו מנהלים עם שלושה בוגרים דתיים של מוסדות יוקרתיים ללימודי אומנות, שמשמשים גם כמרצים בתחומם: יוני שלמון היה במשך שבע שנים ראש החוג במחלקת אנימציה בבית הספר התל־אביבי לאומנות מנשר. אליהו משגב לימד קליגרפיה (אומנות הכתיבה היפה) גם בשנקר וגם ב־HIT (המכון הטכנולוגי חולון). שמעון אנגל מלמד קורס אנימציה במחלקה לתקשורת חזותית בשלוחה החרדית של בצלאל, ושימש קודם לכן כאסיסטנט בבצלאל. משגב ושלמון שימשו כמרצים עד לאחרונה, וסיימו את עבודתם מסיבות אישיות.
יוני שלמון, איך בחור ישיבה מעתניאל מגיע ללמד במכללה תל־אביבית לאומנות?
"אחרי שסיימתי את לימודיי בבצלאל כתבתי בלוג שמנתח סרטי אנימציה. מכיוון ששיח כזה על אנימציה לא קיים בארץ, הזמינו אותי להרצות באירועים של איגוד האנימציה בנושא. באחת ההרצאות נכחה מנהלת מחלקת אנימציה במנשר, שרה חתוכה. היא התלהבה והזמינה אותי להיות מרצה במכללה". כעבור שנה, כשפרשה, יוני מונה להחליף אותה כראש המחלקה.
אליהו משגב, מה הייתה דרכך מישיבת הר עציון ועד לעבודה ב־HIT ובשנקר?
"בתור סטודנט ב־HIT בחולון העברתי הרצאה על היבטים עיצוביים בכתיבת סת"ם במסגרת כנס ZOOM IN. ההדים מהשיח, שכלל סקירה על ספרות חז"ל, הכו גלים, ועוררו את הצורך לחזור ללימודי קליגרפיה. עודד עזר, טיפוגרף חשוב בארץ ובעולם, היה מרצה בשנקר ובחולון. הוא שמע עליי וביקש שאלמד אותו קליגרפיה, תחום שכמעט כבר לא מלמדים באוניברסיטאות בימינו. מיד בסיום לימודיי התחלתי להיות אסיסטנט בקורס טיפוגרפיה. בהמשך העברתי שיעורי קליגרפיה, ובסופו של דבר התבקשתי לבנות קורס קליגרפיה שלם". כך גם הגיע משגב לבצלאל ולמנשר.
שמעון אנגל היה חריג כבר ביומו הראשון כסטודנט במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בהיותו מתנחל, נשוי ומבוגר שהגיע אחרי שלמד ארבע שנים במכללת הרצוג.
איך דווקא המתנחל החריג הפך למרצה מן המניין בבצלאל?
"כבוגר בית המדרש הייתי מאוד מעורה בתרבות של דיון. יצרתי שיח ער עם סטודנטים ומרצים בנושאי אמונות ודעות". עופר כהנא, מרצה דתי לאתיקה ועיצוב בבצלאל, הגיע מהשמאל הקיצוני והפך חבר טוב של אנגל בעקבות הדיונים שצמחו ביניהם. "כך הפכתי לאסיסטנט בקורס שלו". קורס אתיקה ועיצוב הוא קורס חובה למחלקה כולה, כך שעקב עבודתו כאסיסטנט הפך אנגל לדמות ידועה ומוכרת בין שאר המרצים בבצלאל.
האם נתקלתם, בתור מרצים, בקונפליקט שנוצר מהדרישה לפתח בסטודנט אמירות שסותרות את עולמכם?
שלמון: "עולם האנימציה הוא עולם רך יותר מעולם העיצוב. במחלקה לתקשורת חזותית יש לאנשים יותר צורך להיות חתרנים ופרובוקטיביים. לפעמים הפרובוקציה היא הנושא. אצלנו, באנימציה, יש עשייה טכנית מורכבת והאנשים יותר נוטים להומור, לכן הקונפליקטים פחות מורגשים. יחד עם זה, חשוב לומר שבתי ספר לאומנות אמורים לעורר דיון. לא הייתי חושב לעצור סטודנט מלהביע את העולה על רוחו.
"קונפליקט אמיתי יכול להיווצר מהאווירה הכללית של עולם האומנות. החיפוש אחר הגדרה של מהו אומן ומיהו יוצר עשוי להביא לשיפוטיות כלפי מי שאוחז בדעות מסוימות או בעל מראה מסוים. בהתחלה זה יצר אצלי מתח, אבל בהמשך חגגתי את היכולת להביא את עצמי. הרי בתי ספר לאומנות אמורים לעורר דיון".
האם מול הסטודנטים החילונים באמת "הבאת את עצמך"? בלי הסתייגות ובלי לצנזר?
"לימדתי שש שנים כראש מחלקה, ודברים השתנו לאורך הזמן", מסביר שלמון. "כשאני מלמד אני מערב טכניקה עם פילוסופיה. הטענה שלי היא שאנימטור חייב להכיר בכך שהוא יוצר דמויות ומאציל עליהן מנשמתו, אבל הוא לא רק מאציל אלא גם מואצל. מישהו החיה אותו עצמו. זה הערך המוסף הדתי. לקח לי זמן לערב בהוראה מונחים מהעולם היהודי, ולפעמים עשיתי זאת בהסתייגות או בהתנצלות. יש פער תרבותי, אבל זאת השפה שלי, וכשדיברתי על צלם, לדוגמה, הייתי צריך להסביר את השפה שלי".
"גם כסטודנט אתה נדרש להבין את מקומך ועולמך בתור אדם דתי בעולם האומנות החילוני", מוסיף אנגל. "כבר כסטודנט למדתי ליצור עולם דתי מכיל. אני תמיד יכול לומר את עמדתי ולהיות פתוח לשמוע עמדה מנוגדת אליה. דתיים שבתפיסת עולמם יש משהו לוחמני או מטיפני, אמיתות מוחלטות, בדרך כלל לא יגיעו ללמוד במוסדות חילוניים, ואם הם מגיעים - לרוב הם יתרסקו על המערכת. סטודנט במוסד חילוני חייב להיות כזה שבעולמו יש תפיסה דיאלוגית שתאפשר הכלה של העולם החילוני. על פי תפיסת העולם שלי, אני יכול לתקשר ולנהל דיאלוג עם עולם שונה משלי בלי לוותר על ערכיי ועמדותיי".
הייתי מצפה שלאליהו משגב, בתור מרצה לקליגרפיה, יהיו פחות הזדמנויות לקונפליקטים בכיתה, אך הוא מגלה שלא תמיד יש הבדל גדול כל כך בין תחומי האומנות: "יש מי שלא יגיע ללמוד במוסדות חילוניים מחשש שלא יוכל להתמודד עם תוכני הלימוד, ציורי עירום וכדומה, אך בפועל אלו דברים שאפשר לפתור מול המרצה. הבעיה האמיתית היא עם שאר הסטודנטים ועם עבודות שהתוכן שלהן הוא פרובוקציה. ההתמודדות עם זה בתור סטודנט חישלה אותי לקראת ההוראה.
"קליגרפיה היא תחום של כתיבה ושיעורי סטודיו. בתור מורה אין לי שליטה, לדוגמה, על הלבוש של הסטודנטיות. אם אתה לא מוכן לכך - מקומך לא במקומות האלה. בתור מורה תפקידי להיות מקצועי ולהנחות את הסטודנט לומר את דברו באופן הטוב ביותר, בלי קשר לתוכן האמירה או ללבושו של הסטודנט. בתרגיל האחרון הגישה סטודנטית עבודת עיצוב כותרות על מגזין ובו תמונת טורסו בעירום. ייתכן שהיא ניסתה לבחון את הגבולות שלי", הוא מודה. "זאת הייתה הגשה קבוצתית מול שאר הסטודנטים, ובמסגרת תפקידי נתתי לה ביקורת עניינית לגבי עבודתה. אסור ליפול לפרובוקציה הזאת ולתת יחס שונה".
למשגב חשוב לציין שהוא נהנה מאוד מהאינטראקציה עם סטודנטים חילונים. "יש שיח מפרה והיכרות עם בוגרים שהתקדמו מאוד בעולם המקצועי. הסטודנטים הצעירים הרבה יותר בקיאים בשפות גרפיות עדכניות, כיווני חשיבה מקוריים ואסתטיקות חדשות. מוסדות שמלמדים רק דתיים ורק מצונזר מפסידים את מפגש התרבויות".
הכיתה לא הבינה מה הם קורבנות
באומנות אין ערכים ומדדים מוחלטים. אתם מסוגלים להעניק ציון אובייקטיבי לעבודה שמטרתה פרובוקציה על עולם הערכים שלכם?
"בימיי כסטודנט הגשתי הרבה עבודות שמביאות את תפיסת העולם שלי בשביל לייצר דיאלוג. המרצים שלי, שמאלנים או חילונים, נתנו ציון על פי רמת העבודה", מעיד אנגל. "עבודה שהייתה מבריקה וחדשנית ועסקה בנושאים דתיים - קיבלה את הציון המגיע לה על פי רמתה ולא ביחס לנושא הדתי. כפי שנהגו כלפיי, גם אני נוהג כלפי תלמידיי ומעריך עבודה לפי רמתה".
שלמון: "לא תמיד אפשר לדעת מה גרם לציון מסוים. אני יכול לומר על עצמי, בלי להאשים את המרצים, שפערי התרבות התבטאו בחוסר הבנה של עבודות. בפרויקט הגמר שלי הואשמתי בחוסר תקשורת בגלל שהסרט עסק בקורבנות יום כיפור. סטודנט קולגה שלי טען כלפיי ש'אם אתה בורא עולם פנטסטי אתה צריך לתקשר אותו'. אבל לא יצרתי עולם פנטסטי. בעבודה שלי הצגתי עולם שבנוי על בסיס מיתוסים שהתרבות החילונית לא גדלה עליהם, ולכן גם לא היו מובנים לה".
האם היחס אל הסרט שלך נבע בגלל שאתה דתי, או בגלל שלא יצרת קשר עם קהילת הפרשנות שלך?
שלמון: "הסרט אכן לא תקשר עם קהל הצופים. אבל זה לא היה רק בגלל רמת האנימציה אלא בגלל הפער התרבותי. מה ששבר אותי היה שהמנחה שליווה אותי כל השנה בעשייה של הסרט אמר בהגשה שהוא הבין מהסרט שלי שבבית המקדש הקריבו קורבנות אדם. טעותו נבעה מכך שהדמות שיצרתי הייתה עם גוף אדם וראש של עז. את זה שמעתי ממנו בהגשה! איפה הוא היה במשך שנה?! הסרט שלי היה סוג של מדרש על בסיס מה שמוכר לי. הדיון עם חבריי ללימודים לא יכול היה להתרחש מכיוון שמשהו היה חסר בבסיס ובהיכרות עם הרקע".
למה כשחיפשתי מרצים דתיים בפקולטה לאומנות במסגרות אקדמיות חילוניות, בקושי מצאתי מועמדים? איפה היוצרים הדתיים, שלא לדבר על יוצרות?
שלמון: "יש פוטנציאל חיכוך בין העולם הדתי לאומנות, אבל זו לא בעיה שאין לה פתרון. על אף הפוטנציאל הזה יש אפשרויות מגוונות לעבודה של דתיים בתחום. לא בגלל זה דתיים לא משמשים מרצים במוסדות חילוניים ללימודי אומנות. הבעיה היא אחרת: כשאליהו ואני הקמנו עם חברים את קבוצת 'ארמדיל', היינו בטוחים שאחרינו יבוא גל גדול של יוצרים דתיים שרואים את תפקידם כמשפיעים, כמביאים את השפה הייחודית שלנו לשיח. והנה יש שקט. אין הרבה עשייה וגם לא הרבה צרכנים ליצירה אומנותית דתית בועטת. לפני שאת מחפשת מרצים, היכן היוצרים? מאוד מפריע לי שאין יוצרים דתיים שיש בהם להט ליצור עולמות של תוכן".
אנגל: "אין גם גידול משמעותי במספר הסטודנטים הדתיים במחלקות האומנות. עיצוב קרמי וזכוכית ועיצוב תעשייתי נחשבות המחלקות הדתיות, אבל בתקשורת חזותית ואומנות יש תמיד רק סטודנט דתי אחד או שניים. מעניין גם לבחון כמה סטודנטים נכנסים לבצלאל דתיים ויוצאים משם כשהם עדיין דתיים. כשאין הרבה בוגרים דתיים במחלקות האומנות, בוודאי שלא יהיה ריבוי של מרצים כאלה".
משגב: "יש גם את עניין התקנים. יש מספיק אומנים ידועים ובוגרי בצלאל שימלאו את מעט המשרות הקיימות. צריך לזכור שאין הרבה מוסדות אקדמיים לאומנות בארץ. כדי שיציעו לך משרה אתה צריך להיות עילוי. בנוסף לכך באמת שאין הרבה משרות פנויות. ברגע שעזבתי את משרתי בשנקר, מיד המשבצת נתפסה. צריך שיהיה לך שם כאיש מקצוע מעולה כדי שיפנו בשבילך משרה כשהיא כבר מאוישת".
אנגל: "ההגעה למשרות תלויה בקשרים אישיים והיכרות מוקדמת. כמה דתיים יוצרים קשרים כאלה? כמה יוצרים דתיים בולטים ביכולותיהם עד לרמה שיתפסו את מעט המשרות שיש?"
משגב: "בנוסף לכך, עולם האומנות הופך יותר ויותר לתחום שנועד למביני דבר. היצירה החזותית העכשווית כוללת התייחסויות ודיאלוגים עם כל כך הרבה יצירות מתולדות האומנות והיא מדברת על נושאי תרבות שהציבור הדתי לא ער להם. למי שבא מהחינוך הדתי אין את הרקע והידע המוקדם שיש למי שגדל בתרבות הכללית. הציבור הדתי־לאומי לא כל כך צורך אומנות. הידע שבן הציבור הדתי ירכוש בבצלאל הוא ידע ספציפי על אומנים שכשהוא יגיב ליצירתם הקהל הדתי לא יבין אותו ולא יכיר את ההקשרים. אומן דתי לא יכול ליצור לקהילה הדתית שבה הוא חי בשפת האומנות שלמד. לכן מן הסתם אומן כזה לא ייבחר לשמש כמרצה במוסד חילוני שלא מחובר לסביבה ולשפה שלו".
לא צריך "תודעת שליחות"
אתם רואים שליחות בתור דתיים, שלמרות כל המניעות שציינתם בכל זאת נמצאים בעולם היצירה החילוני?
משגב: "יש לי הרבה חברויות עם סטודנטים ומרצים מתקופת הלימודים. בשבילם אני הדתי היחיד שהם מכירים. אליי הם יפנו כשיש להם שאלות בענייני מסורת סביב אירועים כמו אבלות או נישואין. עצם הנוכחות שלי בעולם החילוני משפיעה. סטודנטים ב־HIT שאלו זה את זה, כשלא ראו שהייתי נוכח, 'איך היה השיעור עם המתנחל?'. הם ראו את הכיפה שלי ומיד הכניסו אותי לסטריאוטיפ, למרות שמעולם לא גרתי בהתנחלות. ההיכרות עם מי שאני יכולה לשבור סטיגמות. מפגש עם אדם שהוא גם דתי וגם מקצועי יוצר מפגש חי שמבוסס על המשותף".
אנגל: "אני מתחבר למפגש חי ושיח חי בין אנשים. העובדה שאני המתנחל הראשון שהם פוגשים דורשת ממני להיות במיטבי. אני קצת נגד 'תודעת שליחות' כי היא עלולה להיות חסם לקשר זורם ורציף".
מה המסר שהייתם רוצים להעביר לאדם דתי שחושב על תחום האומנות?
משגב: "קורסים ומכללות קטנות מלמדים טכניקה, אבל במוסדות הגדולים מלמדים לחשוב אחרת. מלמדים להרגיש ולבטא את השפה החזותית. אני לא בטוח שלימודים במוסד חילוני מתאימים לכל אחד, אבל שם זה המקום הרציני ללמוד. אדם דתי יבנה שם את תפיסתו החזותית, וגם יגבש את דעותיו מתוך הקונפליקטים".
שלמון: "יש עולמות חזותיים יהודיים והייתי רוצה שתהיה תנועה, איזשהו רצון של דתיים להעיר את הנושא. אני מקווה שיהיה לציבור הדתי רצון לתרום לשיח הכללי, ולא מתוך דיכוטומיה ובידול מהעולם החילוני".
אנגל: "אני לא בעד יצירה מכוונת לביטוי יהודי. אדם יוצר מבטא את חייו ועולמו, ואם אתה חי את יהדותך - התכנים הללו יתבטאו ביצירות. אין צורך להתאמץ לבטא בדווקא יהדות. היא תצוף ותתגלה בתוך היצירה הכללית".
מי קובע את סדר היום האומנותי?
השורה התחתונה שנובעת מהשיח עם שלושת האומנים מטרידה: לאומן־סטודנט דתי אין אפשרות לנהל שיח על התרבות היהודית שעליה גדל עם קבוצת השווים לו. אין לו מקום לימודים ברמה אקדמית נאותה שיספק לו מורים שבקיאים בניואנסים של העולם הדתי יחד עם מפגש חי עם התרבות הכללית והחילונית. אם מדובר בסטודנטית הבעיה כפולה, באין מורות או מרצות דתיות ושומרות הלכה במוסדות אקדמיים חילוניים. ההפך הוא הנכון: המרצים החילונים חולשים גם על מסלולי אומנות במוסדות אקדמיים דתיים.
פניתי לנחמה גולן, אומנית חוזרת בתשובה בעלת שם שהציגה במוזיאונים ידועים בארץ ובעולם.
האם תוכלי להיות מועמדת להוראה במוסד אקדמי חילוני?
"אני לא מעוניינת לעסוק בהוראה. אני מעדיפה ליצור. ההשפעה שלי בעולם מגיעה דרך עשייה אומנותית ולא דרך עשיית נפשות לאומנות. אני גם לא מגדירה את עצמי כאומנית דתייה. אני משייכת את עצמי לאומנות, לא לאנשים או להגדרות חברתיות. באומנות שלי יש ביקורתיות ואמירה שחשוב לי לעסוק דווקא בה, ולא בדת".
תשובה מעין זו שמעתי מכמה יוצרים נוספים. עיקר עיסוקם והשפעתם הוא דרך יצירה, ההוראה פחות מעניינת אותם. כך שדה ההשפעה באומנות באמצעות ההוראה נותר מיותם.
אורנה סגל, ד"ר לאומנות מאוניברסיטת בר אילן ובוגרת אוניברסיטת תל אביב, רכזת המסלול לאומנות במכללת תלפיות, מאירה זווית נוספת בוואקום שנוצר בין המגזר הדתי לתחום האומנות האקדמי: "עד שאת מחפשת מרצים דתיים בסגל לאומנות מעשית, חשוב שהם יהיו באוניברסיטאות ללימודי התיאוריה. אנחנו צריכים מרצים ותאורטיקנים מתחום האומנות, דתיים או שמחוברים לזהות היהודית ולא האוניברסלית, שיוכלו להציע הרחבת הקאנון אם לא שינוי מוחלט שלו. אנחנו זקוקים ליצירות מופת יהודיות שייהפכו למורשת האומנותית שלנו בארץ. מבקרי האומנות והכותבים אודותיה, הלקטורים שמחליטים מה יוצג במוזיאונים, הם אלו שיקבעו את סדר היום הציבורי מבחינת עולם האומנות, וחשוב שיהיה ביניהם ייצוג לציבור שלנו". ועל הריק הזה אפשר לפתוח דיון נוסף, שיצדיק כתבה בפני עצמה.
***