כולם מדברים על אבי מעוז, אף אחד לא מדבר על משרד החינוך. משרד שהולך ומפורק לגורמי גורמים, סמכויותיו מחולקות בין ארבע מפלגות וחמישה שרים (בינתיים): ש"ס, הציונות הדתית (שני שרים), נעם והשר הרשמי מקוצץ האגפים שיהיה, כך נראה, מהליכוד.
כולם מדברים על שני מיליארד השקלים שמעוז יהיה המוציא והמביא שלהם, אבל לא עוסקים בנושאת המטוסים הגדולה שנמצאת במשבר אדיר וזקוקה לעבודת שיקום יסודית ומעמיקה.
השבוע סיפרה לי חברה בפליאה שהמחנכת של הבת שלה נעדרה מבית הספר, ויום אחרי יום האפרוחה וחברותיה חולקו בין כיתות השכבה. מורה מחליפה אין. החלוקה בין הכיתות הייתה אקראית וזה, על קצה הטוש המחיק, מצבה של המערכת. אין מורים, המכללות להוראה כמעט ריקות. זה לא רק הכסף, זה חוסר היכולת לעבוד בתוך המערכת הקפואה והלא גמישה הזאת. זה לא רק מעמד, זה גם חוסר היכולת להתמודד עם ההורים ועם הדרישות של הפיקוח ועם הרפורמות המשתנות. וזו גם רוח הזמן. מי פונה היום ללמוד מקצוע שהוא שליחות? ומנהלים? גם שם אנחנו באוברדראפט מטורף. וגננות? מישהו בכלל יודע שאין לנו עתודות? הילדים ממשיכים להיוולד ברוך השם, אבל מי יחבק אותם מחר בכניסה לגן?
ועוד לא דיברנו על טביעות האצבע הגדולות והמכוערות של הקורונה שהותירו מערכת מדממת עם מורים, קב"סים ופסיכולוגים חינוכיים שקורסים מרוב עבודה, ויועצים ויועצות שמנסים לנווט בין תלמידים ומורים שהעולם פתאום השתנה להם. וגם לא עסקנו ברפורמה שהשרה שאשא־ביטון קידמה בעוז ואמורה להיעלם מהמפה. אם כך יקרה, זו בשורה טובה מאוד, אבל שוב קיבלנו מערכת בטלטלה.
ומה עם החמ"ד שכל כך נחלש בשנים האחרונות וזקוק למנהל חזק, מוביל ומכיל, מורים טובים במיוחד, תעדוף ותקציבים של המשרד כדי שהמוסדות הלא מסננים ימשיכו להיות בית לכל מי שדופק על דלתם? יש כל כך הרבה במה לעסוק כשמדברים על חינוך הילדים, אבל כולם מדברים על אבי מעוז.
מי יהיה הש"ג?
אבי מעוז זה קל. הוא הפך לדמון התורן שלא מפסיקים לתפוס עליו טרמפ להצהרות פומפוזיות. והרי מעוז, אם יהיו לו סמכויות, ייגע רק בשמנת, בתוכניות ההעשרה. האופי של בתי הספר יישאר בעינו, המורים ימשיכו לחנך לפי רוח המקום, שיעורי אזרחות יועברו, כמו תמיד, לפי התפיסות של המורה ואפילו לא לפי מה שכתוב בספרי הלימוד. שיעורי היהדות, אם הם קיימים, ימשיכו להילמד ברוח בתי הספר, ושיעורי ההומניסטיקה והפעילות החברתית כנ"ל. רוב המהומה היא על לא מאומה. אז לפני הכול, פרופורציה.
מעוז יהיה אחראי על תוכניות גפ"ן - תוכניות העשרה לתלמידים ולצוותי ההוראה. כל מנהל מקבל תקציב שממנו הוא מזמין תוכניות שונות. רובן המכריע, אגב, ניטרליות ונסובות סביב מדעים מדויקים, חינוך כלכלי, שיעורי חלל, קואוצ'ינג למורים. מיעוטן של התוכניות עוסקות בנושאים נפיצים כמו מגדר, להט"ב, פמיניזם, שוויון ודומיהם. וכן, בשער הרחב של תוכניות גפ"ן נכנסו תוכניות ברוח פרוגרסיבית ויש דחיפה של גורמים מסוימים להשתמש דווקא בהן. בזה מעוז רוצה להיאבק, וזה מורכב.
הפרשה הזאת מעוררת לא מעט שאלות. הראשונה שבהן היא סוגיית שומר הסף: מי קובע מה הגבולות של התוכניות והאם החומות הן גמישות? כי אם כך, כל מי שחוגג היום על כך שמעוז הוא השוער, עלול לבכות בסיבוב הבא כשמישהו ממפלגת העבודה יהיה הש"ג של התוכניות. ומה יהיה אז? אולי לא כדאי בכלל לאפשר לתוכניות שעוסקות בנושאים כאלה להגיע מגורמים חיצוניים לבית הספר? ואיפה ההורים בכל הנושא הזה? האם יש להם מילה בשאלה מה ילמדו הילדים שלהם ומה לא? הרי פעמים רבות הילדים הולכים לבית ספר לפי אזור רישום ולא לפי בחירת ההורים.
אבי מעוז הפך לסמל של כל מה שרע בעיני השמאל. אבל אם השמאל היה משכיל להביט במראה, הוא היה רואה שמעשיו הם שהכניסו את מעוז לתפקידו. השיח הפוסט־לאומי, שיח תוכני המגדר שנכנסו בסערה לבתי הספר ודחיקת הזהות היהודית לשוליים - הביאו לתגובת הנגד. השמאל לא עיכל עדיין שהוא מיעוט. קיצון שמושך לתגובת נגד קיצונית. הם כמובן לא יראו את עצמם ככאלה, אבל רוב העם לא איתם. רוב העם שמרן בעמדותיו. הוא מכבד את אנשי הקהילה הלהט"בית ואולי לא שומר תרי"ג, אבל כן מעוניין שילדיו יספגו יהדות, הוא מזדהה עם ערכי הלאום של העם היהודי וגם, מה לעשות, בשנה וחצי האחרונות, חלקו הגדול של העם סובל מביטחון אישי מעורער מאוד, כך שהמסרים על שוויון לאומי הם בשבילו אצבע בעין. העם אמר את דברו. מפלגה אחת שהובילה את האג'נדות האלה לא עברה את אחוז החסימה והשנייה קיבלה ארבעה מנדטים.
כן, קיצון מוליד ריאקציה. אי אפשר לכפות מסרים שאנשים לא מזדהים איתם. בסוף מגיע יום הבוחר והעם מחליט, ואת זה אבי מעוז וכל חברי הקואליציה ההולכת ונבנית צריכים לזכור היטב. לא לדרוך, לא לרמוס, לנהל מדיניות בלי לזלזל בדעות של האנשים שלא ניצחו הפעם בבחירות. היום אתם על הסוס, אבל תזכרו - המטוטלת תמיד נעה בשני הכיוונים. וזה לא רק ריאל פוליטיק, זו גם סתם הגינות בסיסית.
יהדות של סבא וסבתא
וראוי גם לעסוק בשכבה שמתחת למאבק הזה. כשמנקים את כל הזעם הקדוש שמוטח היום במעוז, מוצאים שם אמת כואבת מאוד. מנהיגות המרכז־שמאל צועקת שהיא לא רוצה יהדות כמו של מעוז, אבל האם יש לה יהדות אחרת להציע? עד כמה הציבור החילוני עוסק בזהות היהודית שלו? עד כמה תלמידיו מכירים תנ"ך, משנה, גמרא, יודעים מי היו רש"י ורמב"ם? עד כמה בני הנוער שלו מחזיקים בנכסים האלה, שלגמרי אמורים להיות שלהם? קבוצה קטנה להדהים לומדת ומלמדת את היהדות כתרבות. היא ניגשת למקורות, מפענחת, מפרשת, מאמצת אותם אל חיקה ומנסה להנחיל אותם הלאה. אבל זו קבוצה מוגדרת שלא מצליחה להתרחב. אולי כי מי שכן אכפת לו, רוצה יהדות כמו של סבא וסבתא ולא יהדות חדשה. אולי כי אנשים מביטים אל העולם שבחוץ לפני שהם מביטים פנימה לאוצר שמתחת לגשר. אז כולם צועקים היום מה לא. מישהו יודע מה כן?
לתגובות:ofralax@gmail.com
***