"שתדע לך, לחתן בת זה לא כמו לחתן בן", הם אמרו לי, כאילו שלא ידעתי. יש הרי איזה מיליון הבדלים בין חתן לכלה: החתן חובש כיפה והכלה לא, הכלה לובשת שמלה והחתן לא (ברוב המקרים), החתן שובר כוס והכלה לא (ואם היא שוברת זה לא באשמתה), הכלה קובעת איך תיראה החתונה והחתן לא. מה שלא ידעתי זה שההבדלים האלה הם רק קצה הקרחון, אם אפשר לקרוא ככה לאוקיינוס ההכנות והארגונים שלקראת החתונה.
את ניצני ההבדלים בין החתן לכלה אפשר לראות כבר בסצנה של בחירת הבגדים לקראת החתונה. החתן נכנס לחנות, מודד שתיים־שלוש חליפות ובסוף בוחר את זו שאמא שלו אומרת לו לקחת. האחיות שלו כבר צריכות לשריין ימים שלמים לצורך מסע מפרך בין חנויות הבגדים, והכלה, הו הכלה, נודדת בין תופרות מדופלמות לחנויות בוטיק וגמ"חים כדי למצוא את השמלה בעלת הגזרה המתאימה עם התחרה הנכונה והלבן המושלם, שהרי אין דומה לבן ברבור ללבן שמנת, ומי שאינו מבין זאת הוא או דביל, או גבר, או שניהם.
אבל ההבדל הגדול והבולט בין לחתן בן ובין לחתן בת הוא לוח הזמנים ביום החתונה. שני בנים חיתנתי (האמת שהם התחתנו לבד, אני בעיקר השתדלתי לא להפריע), ואחרי החתונה של הבת אני יכול להעיד שזה באמת דבר אחר לגמרי. ביום החתונה של הבן הוא קם בבוקר, טבל במקווה, נסע עם שני מלווים להתפלל בכותל ובזמן שנשאר עד החתונה הם ישבו בבית ושיחקו בפלייסטיישן. אצל הבת היו ארבע מלוות (יכול להיות שהן ניסו לרמוז שנשים שוות פי שניים?), הן הגיעו אלינו יום קודם והיו איתה כל הלילה, כנראה כדי לשמור שלא נהרוס את הקישוטים המרהיבים שהן תלו בחדר שלה ובכל רחבי הבית. השכם בבוקר הן קישטו את המכונית, יצאו לתפילת שחרית רעננה בטבע, ובשמונה בבוקר התייצבו לחלק החשוב ביותר של היום: בואה של מעצבת השיער.
"תסרוקת בשמונה בבוקר?" גירדתי מבלי משים בשפעת השיער שאין לי, "אז מה עושים בשאר היום?"
הן חייכו באדיבות, עד שהבינו שאני לא צוחק אלא סתם קשה הבנה. אחר כך המעצבת הסבירה לי לאט (חייבים, אני גבר) שבכל הכנה של כלה יש את הגבר התורן שמספר בדיחות אבא, כמו "מתי מסרקים גם אותי, הא הא?", "אני מעדיף איפור סולידי, אם אפשר", או "איזה צבע שיער הכי מתאים לי לקרחת?", עד שאשתו גואלת את הבנות מייסוריהן ושולחת אותו לשבת בצד ולבדוק אם רשימת המוזמנים לחתונה עדיין בתוקף.
לטובת הגברים שבינינו, שכמוני לא מבינים למה מתחילים עם התסרוקת כל כך מוקדם, זה הלו"ז של עיצוב השיער: בשמונה בבוקר מתיישבים מול המראה והמעצבת מתחילה לסרק. בשמונה וחצי עדיין מסתרקים, בתשע ממשיכים להסתרק, ברבע לעשר משפריצים ספריי, מחכים כמה דקות וממשיכים להסתרק. נשים קוראות לזה חלום, גברים קוראים לזה באסה, גברים דתיים קוראים לזה בשע"א (ברוך שלא עשני אישה). במשך כל הזמן הזה החברות שרות ורוקדות סביב הכלה כדי להביע את התרגשותן מכך שהן עדיין חופשיות ומאושרות בעוד לה אסור לנשום כדי לא להרוס את הקונסטרוקציה בשיער. הן גם משמיעות ברקע שירים עם המון טראנסים וים־בם־בם שעושים שמייח, אם כי אצלנו בוורשה כשהיו רוצים לשמוח פשוט היו נכנסים לבד לחדר ושומעים בשקט שירי חושך. ככה זה, הדור הולך ופוחת.
אחרי שנגמרת מלאכת הבשעא בשעה טובה, אי שם במעמקי הצהריים, הכלה לובשת את השמלה החגיגית (עניין מהיר למדי, לא יותר משעה עבודה ושלוש חברות שעוזרות לה) ויוצאת להצטלם ביער חולדה עם המלוות, שהתפקיד שלהן בשלב הזה של היום מתפצל לשלוש משימות: לנהוג, לרקוד, ולדאוג שבשום פנים ואופן הכלה לא תראה את החתן שבדיוק סיים להצטלם והולך לשחק בפלייסטיישן.
בחתונות של הבנים אמרו לנו להגיע לצילומים משפחתיים בערך שעה לפני כל המוזמנים. בחתונה של הבת קיבלנו הוראה חד־משמעית להתייצב בצהריים ביער חולדה, שנקרא ככה בגלל המוני החתנים והכלות שמצטלמים בו במשך שעות ארוכות עד שהמצלמה מעלה חלודה. הצלמים המנוסים מתקתקים את העבודה ביער בשיטת הסרט הנע בשלושה מוקדים – שדרת האקליפטוס, הכרם והשטח הפתוח, שם השמלה של הכלה מסתבכת בקוצים וכל המשפחה מתיישבת על הארץ כדי לשלוף אותם אחד אחד (תמונה נהדרת לאלבום המשפחתי) בזמן שטייסות של רחפנים צוללות לעברם ומנציחות את הרגע הקדוש לפני שהכול ייגמר ותרד עליהם החופה. כלומר השקיעה.
לא, לחתן בן זה לא כמו לחתן בת. וזה עוד לפני שדיברנו על ההתרגשות, והדמעות, והרגע הזה שאתה קולט שאתה רוקד עם המון אנשים שאתה לא מכיר כי הבת שלך ואשתך רוקדות בלעדיך אי שם מעבר למחיצה, יחד עם החברות המדהימות שלה שהביאוה עד הלום, ובסוף האירוע, בדיוק כמוך, נפרדות ממנה בחיבוקים ובנשיקות ובברכת אחותנו את, היי לאלפי רבבה. באמת הגיע הזמן שגם הן ימצאו חתנים מעולים כמותן, ויחד, כאיש אחד, בלב אחד, יפסעו אל עבר השקיעה והבשעא.
אולי באמת עדיף שחמט
חמש הערות לשבוע השלישי של גביע העולם בכדורגל:
1. גרמניה בחוץ, בלגיה ודנמרק עפו, איטליה אפילו לא הגיעה, והפרשנים אומרים שמונדיאל בלעדיהן זה לא אותו הדבר. אלה אותם פרשנים שמסבירים לנו שהימין והחרדים לא יכולים לנהל מדינה כי רק האיטלקים והגרמנים – סליחה, השמאלנים הנאורים – יכולים להוביל את המונדיאל. כלומר את ישראל. האמת? טוב שהם עפו. כן, גם גרמניה ובלגיה.
2. מישהו צריך להסביר לגאונים בפיפ"א שאתה לא יכול גם לעשות מונדיאל שכולו שחיתות במדינה תומכת טרור וגם להילחץ מהחולשה של הנבחרות הקלאסיות, מה שעשוי לגרום למאות מיליוני אוהדי כדורגל להבין שאולי באמת עדיף שמסי ורונלדו יעזבו אותנו במנוחה וילכו לשחק שחמט.
3. אז אתם בעצם אומרים שלפסול התקפה בגלל טכנולוגיה שזיהתה ששחקן התקפה היה בנבדל עם השפיץ של הקצה של הציפורן זה סבבה, אבל להקפיד שאותו קצה ציפורן לא ידליק את האור בשבת זה פונדמנטליזם. כן, בטח. הגיוני.
4. האנגלים הם עם מסורתי, לכן הם מקפידים בכל טורניר בינלאומי להצליח בשלבים המוקדמים ולפשל בגדול ברגע האמת. אפילו ביורו, כשכבר הצליחו להגיע לגמר, הם עשו את כל השטויות האפשריות והצליחו להפסיד לאיטליה בפנדלים. האם מול צרפת במוצ"ש הם ייהפכו לפרוגרסיביים וישברו את המסורת? ספוילר: אל תעצרו את נשימתכם.
5. רק אחרי שקבענו את התאריך לחתונה מישהו גילה לנו שבאותו ערב יש שמינית גמר ואולי כדאי לדחות כדי שהאורחים ירקדו עם החתן והכלה ולא יעדיפו את אמבפה ודמבלה. אבל עם כל הכבוד לאנגליה נגד סנגל, לא ראיתי במהלך הערב אפילו אחד שישב מול המסך במתח. אולי בכל זאת בניית בית נאמן בישראל מעניינת יותר מ־22 מקועקעים שרודפים אחרי כדור. אבל יכול להיות גם שהם הסתירו את הטלפונים מתחת לשולחן בכל פעם שהתקרבתי.
לתגובות: [email protected]
***