היה זה לפני חודש בערך כשאשתי נכנסה למטבח ובישרה לי שהבן שלנו חג'דומט. נכנסתי מיד לכוננות.
"חג'דומט זה הזה שלא מצליחים לחשב מספרים, נכון?" הזדעזעתי, "לא נורא, נשלח אותו למטפלת הטובה ביותר וגם נדחף לו כדורים אם יש צורך".
"אתה חושב על דיסקלקוליה", תיקנה אותי היעקבינית, " חג'דומט זה אומר שהבן שלנו מכור לבני עקיבא".
"יותר גרוע", התייפחתי, "לזה עוד אין טיפול. המדע עוד לא שם, לצערנו. אפשר לנסות באמצעים טבעיים לפתח אצלו ציניות כלפי דברים, אבל בכנות אני אומר לך: הילד לא שם".
"זה דבר טוב, יא מדרוב", אשתי התחילה לאבד את הסבלנות.
"מדרוב זה הזה שלא מצליחים לחשב מספרים?"
"לא, אמרתי לך שזה דיסקלקוליה".
"את בטוחה שאמרת?"
"בוודאות, יש לך בעיות של זיכרון לטווח קצר".
"מה שנקרא דיסקלקוליה!" הצלחתי לייאש את אשתי ולהרוויח קצת זמן לעכל את הבשורה.
זה לא סוד לקוראי טור זה ולסטוקרים שלי בכללי שאני ובני עקיבא לא חד הם. משהו שם אף פעם לא התחבר וזכורה לרעה הפעם שבה שכנעו אותי למרות הניסיון האפסי שלי בתנועה להיות שליח בסניף בחיפה. הכול התנהל למישרין עד המפקד שבו החניכים לא הצליחו שלא להבחין שהשליח לא יודע את מילות ההמנון. רוצה לומר, את המנגינה ידעתי, המילים אפעס היו מלמולים חרישיים של שיר מזמור לאסף. היה נראה לי ראוי.
אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שאירועי חודש ארגון הנוכחי חשפו אחת ולתמיד שבני עקיבא, התנועה הערמומית שהעמידה פנים במשך שנים כאילו התייאשה ממני, פשוט חיכתה לשעת כושר וארבה ליילוד היעקביני הראשון כדי לגייסו לשורותיה המתרחבות.
וכך, אחרי 29 שנים ארוכות, הצליחה בני עקיבא סוף סוף לגרור את יאיר יעקבי לאירוע הת"סים שבו מעולם לא דרכה כף רגלו.
ובאמת, כטירון בתחום הגעתי למגרש במוצאי שבת בשעה הנקובה רק כדי להבין למה התכוונו חכמינו כשאמרו "שעון בני עקיבא". אני חשבתי לתומי שמדובר על שעון מיוחד שבמקום אותיות יש בו אידיאלים. "מה השעה?", "רבע לערבות הדדית". כזה דבר.
אבל מתברר שזה סתם שעון שמאחר ולא מראה את השעה הנכונה אף פעם.
מילא, נלמד להבא.
לכשהתחיל האירוע הדבר הראשון שלמדתי היה שת"סים זה ראשי התיבות "תרגילי סדר", ולא "תיקון סופרים" כפי שסברתי מלכתחילה. מתברר שהחניכים לא מתקבצים יחד כדי ללמוד את טעמי התורה, אלא כדי להתהלך אנה ואנה עם דגלים משל היו חיילים של צבא ארטיסטי במיוחד.
את תרגילי הסדר, או הת"סים, יש לבצע למנגינת שיר חסידי קצבי. רצוי של להקה לועזית שחבריה לא יוכלו להגות את שם השבט החדש גם אם חייהם יהיו תלויים בזה.
את שם הלהקה לא זיהיתי, רק ידעתי לפי עוצמת ה־R האמריקאית במילים "ירושלים אורו של עולם" שהייתי סוטר לסולן שלהם עם לחי חמור לו היה נופל לידי.
אבל זה אולי כבר עניין לטור אחר.
בכל אופן, צריך להודות ביושר שהאירוע המדובר אכן מקפיץ ומשובב נפש.
"עכשיו הם יעשו צורות עם הדגלים", הסביר לי היעקבין הבכור.
ואכן הדגלנים המוכשרים ובראשם אלון, בחור עם חוש קצב מפותח ואבא שיש לו מעשנה שאי אפשר להפסיק לשמוע עליה, יצרו מיני צורות נהדרות ומפתיעות.
בהתחלה הם יצרו את האותיות ת' וע'.
"זה תורה ועבודה", לחש לי היעקבין.
"תיקון סופרים זה בטח לא", אישרתי בביקורת.
אחר כך ראינו מגן דוד ומנורה, וכשאייתו את המילים צה"ל אחד הדגלנים קצת איבד אוריינטציה ויצא שהצדענו כולנו לצד"ל. טוב מאוחר מאשר לעולם לא.
אחרי הדגלנות המצוינת פצחו הבנים של הרוא"ה בריקוד מיוחד שמיד ראיתי שהוא מגניב, כי הם לבשו שחורים ועטו משקפי שמש למרות שהיה כבר לילה. יותר מגניב מזה אין. מפה לשם הם חשפו באמצעות הריקוד ששם השבט החדש הוא כפיר. מיד זיהיתי את הרגע המכונן של הערב והתחלתי לקפצץ בהתלהבות ולשאוג "כפיר! כפיר!"
הבן שלי התרחק ממני בצעדים מהירים ונבוכים כאילו הייתי עוטה משקפי שמש ביום - איש שהוא הפך המגניב.
או אז הבנתי שיש עוד עניין בבני עקיבא - לשקר ולרמות את הציבור לחשוב שהשם של השבט החדש הוא בעצם לא השם של השבט החדש. וזו להזכירכם תנועת הדגל של הציונות הדתית! לא על זה חלמו מייסדי התנועה, שכרגע איני זוכר מי הם בדיוק כי מעולם לא ידעתי.
מפה לשם קברתי את עצמי בחולות עד תעבור המבוכה, ובזמן הנותר נחשף שם השבט האמיתי - קווה. שאלתי את הבן שלי אם יצאנו ידי חובה ואפשר לחתוך כבר הביתה, אבל מתברר שעדיין היה מפקד לפנינו. המגרש התמלא בכל חניכי התנועה שנעמדו לפי שבטים, יחד עם כמה הורים מורעלים שהתייצבו ל"עמוד־נוח" עם הילדים.
"אלה סובלים מדיסקלקוליה", לחשתי בידענות למר דוקן שעמד לידי.
"אתה מתכוון חג'דומטים", הוא ענה.
"אתה דיגי'מון בעצמך", התרסתי כלפיו והתרחקתי כמטחווי קשת.
אחרי זמן שנדמה היה כמו נצח נגמרו המורלים, והבן שלי התייצב לידי לבוש בסווטשירט החדש שקיבל עם לוגו התנועה וציור חמוד של שבט נבטים מאחורה.
"עכשיו אפשר ללכת", הוא אמר, שמח וגאה.
"ברור ברור", אמרתי לו והתחלנו ללכת לרכב. וזה לא שהיה קר במיוחד באותו ערב, אבל איכשהו יצא שהתחשק גם לי סווטשירט.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***