
נבל. לבן. נבלה.
"כי נבלה עשה בישראל" - זהו ההסבר שנותנת התורה לעצב של בני יעקב בשומעם את אשר אירע לדינה אחותם. מעשה נבלה, זוהי ההגדרה, ושווה לתת את הדעת על ההגדרה הזאת.
לחיה מתה אנחנו קוראים נבלה, ואכן איסור אכילת נבלה הוא התזכורת הבאה בתורה למילה נבלה. והנה גם המשמעות: נבלה מתארת גוף שניטלה ממנו הנפש. חיה דרוסה בכביש היא נבלה. גוף דומם ללא חיים, ללא נפש חיה. התוצאה ההכרחית של המוות הזה היא גם סירחון. הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו, הנאה רוחנית, וכאשר נמצא הגוף ללא רוח חיים הנשמה מרגישה בריח הנורא. לא רק חיה מתה היא נבלה, גם צמח שניתק מן השורש שלו הוא נובל – משעה שאיבד את כוח החיים והפך חומר בלי חיים הוא דומה לנבלה. גם הצמח ילך ויירקב ויעלה ריח לא נעים כיאה לגוף חסר חיים. אולי לא באותה מידה שתקרה אצל חיה או אדם שאיבדו את חייהם, מפני שכוח החיים בצמח מראש מועט יותר, ועדיין הניתוק מן השורש ילווה בריח רע.
מכאן גם שמו של נבל הכרמלי, כפי שאומרת אביגיל אשתו שמכירה אותו טוב מכולם: "כי כשמו כן הוא: נבל שמו ונבלה עמו". האיש מתואר כרע מעללים וכקמצן שאינו מסוגל לעשות חסד. הוא אומנם חי לכאורה, אבל בחייו הגוף מנותק מן הנשמה. הגוף וצרכיו מנהלים אותו במנותק מן הנשמה – נבלה עמו. נבל מתואר גם כשיכור, והשיכור בוודאי מנותק מדעתו ומנפשו, והכלי שבו השתמשו לשתיית יין נקרא בתנ"ך "נבל יין" – אותיותיו של נבל. חז"ל ממהרים לחבר את נבל עם לבן, "הוא נבל - הוא לבן" (מדרש שוחר טוב, תהילים נג) - אותן אותיות, אותה אישיות, אותו נתק בין הגוף לנשמה, אותה נבלה. לזה בדיוק התכוונו רחל ולאה כשאמרו שאביהן משתמש בהן כסחורה, "כי מכרנו". אצלו מנותקת הנפש מן הגוף, וכך הוא רואה גם אותן: רכוש, גוף למסחר מנותק מאישיות, כלי חסר נשמה, הזדמנות עסקית לכל דבר. נבלה.
אולי הנתק הזה מאפיין במידה זו או אחרת את כל הרשעים, ומכאן האמרה המפורסמת על הרשעים שבחייהם קרויים מתים. הגוף חי למראית עין, אבל הוא מנותק מן הנשמה, וכך קיבלנו מת מהלך. גוף ללא חיות. וגם הסירחון שמאפיין את הנבלה אינו מאחר להופיע, ועל כן בבוא חז"ל לתאר אדם חוטא הם אומרים "סרח". הסירחון הזה הוא תוצאה הכרחית – כך מריח גוף שאיבד את נשמתו.
מעשה נבלה
המעשה הנוראי שעושה שכם בן חמור בדינה מוגדר כמעשה נבלה. אין הגדרה מדויקת מזו: גבר שמשתמש בגופה של האישה תוך ניתוק מוחלט של גופה מנפשה. אישיותה אינה מעניינת אותו, רצונותיה אינם מעניינים אותו, נשמתה בוודאי אינה נמצאת שם. בחוסר לב הוא עוקר את הגוף מנשמתו, וחיים שלמים תצטרך האישה לחבר שוב בין שני החלקים הללו. זו בדיוק כוונת התורה בהשוואה שהיא עושה בין אונס לרצח: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". כשם שרצח הוא הפרדת הגוף מהנשמה כך גם אונס הוא הפרדת הגוף מהנשמה, לקיחה בכוח בלי רצון. אלא שהנרצח כבר איננו כאן להתמודד עם מחיר הניתוק הזה, אבל דינה, ומאז כל מי שחווה דבר נוראי שכזה, נשארת להתמודד עם השבר כל חייה.
אונס על רקע לאומי
אסור להחריש לנוכח אף מעשה אונס, כשם שלעולם לא נתעלם מרצח, אבל כמו שיש רצח על רקע פלילי ורצח על רקע לאומני, כך אין האונסים שווים. מאז ומעולם נהגו כך כובשים במקומות שכבשו, והצבא הישראלי שנשמר מזה יוצא מן הכלל בעולם כולו, לשבחנו ייאמר.
אחי דינה לא אמרו "נבלה עשה בדינה", הם מבינים שלא מדובר רק במעשה פרטי, זוהי נבלה בישראל. וזה לא נגמר וממשיך גם היום, ובצד פגיעות על רקע פלילי שחייבים־חייבים לטפל בהן ביד קשה, צריך לומר את האמת שיש כאלה גם על רקע לאומי, ואיכשהו יש תחושת סלחנות בלתי נסבלת באוויר, וכל המרחם על אכזרים, סופו – אנחנו כבר יודעים.
אמנון ותמר ושכם בן חמור
אני מודה שמעולם לא זכיתי להבין את ציווי התורה על האנס לשאת את קורבנו ועוד באופן שלעולם לא תיפרד הזוגיות הזאת. וכן, מרגיעה מעט העובדה שהנישואין הללו תלויים ברצונה, ועדיין...
אולי זה קשור לדברים הקודמים, לידיעה שהאיש הנבל הזה רוצה גוף בלי נשמה, חפץ חסר אישיות שאינו דורש מחויבות. והתורה מזהירה אותו שזה לא יישאר כך. ועדיין אינני מבין.
באמת כך היה עם אמנון ותמר, משעה שעשה מעשה נבלה הפכה האהבה לשנאה. בעומק נדמה לי שהוא שנא את עצמו, אבל בגלוי, מי שאוהב רק את הגוף מואס בו אחרי שמימש את תאוותו.
יש רק יוצא מן הכלל מפתיע במיוחד: שכם בן חמור. שכם הרשע, בנו של חמור, זה שינק מאז ומעולם רק חומר ותאוות, פוגע נוראות בדינה. צפוי היה שאחרי מעשה הנבלה שלו הוא ישליך אותה מעל פניו. אבל אז מתרחש טוויסט בעלילה: "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב" – איש הגוף מגלה את נפשו שלו, "ויאהב את הנערה" – איש התאווה פתאום מגלה גם את האהבה, אבל מפתיע מכול: "וידבר על לב הנערה". האיש חסר הלב שלקח בלי לשאול, שעינה וניתק נשמה מן הגוף, פתאום מגלה שלנערה יש לב. פתאום אכפת לו מליבה ומרצונה. הוא יהיה מוכן למול את עצמו בשביל הקשר עמה, הוא יצליח לשכנע את כל עירו לעשות ברית מילה. מילה היא הרי ההפך הגמור מכל מה שאפיין את הערל התאוותן הזה עד כה. מה קרה?
הסוד של דינה
זו דינה שמצליחה לעשות את הבלתי ייאמן. חז"ל מלמדים שלדינה יש סוד: "לערל היא מתוקנת". יש לדינה כישרון נדיר להתחתן עם האדם הכי רחוק ולתקן אותו. את הכישרון הזה ירשה מאמה, לאה, שהייתה מיועדת להינשא לעשו מפני שיש לה את הכוח הסודי לתקן אותו. אילו הייתה דינה מתחתנת עם עשו, כך על פי חז"ל, הייתה מתקנת אותו. אבל יעקב מנע את המפגש הזה בהחביאו את דינה בתיבה על מנת שלא ייתן בה עשו את עיניו. הרגע הזה לדברי חז"ל הוא החמצת הזדמנות, והוא שגורם לערל אחר, שכם בן חמור, להימשך אליה. אבל בכוחה הפלאי היא מצליחה לגרום אפילו לאיש הרשע הזה להתהפך, לרצות לתקן, ולתקן איתו את אנשי העיר. זה לא על הפרק מבחינת שמעון ולוי שיתבעו את עלבונה של אחותם, אבל דינה תממש את ייעודה. חז"ל מלמדים שדינה היא זו שהתחתנה עם איוב. גם הוא היה גוי ערל עד שהכיר אותה והיא אחראית לכך שהפך לצדיק. הדברים עוד ארוכים ועמוקים, אבל נסתפק במעט הזה.
לתגובות:liorangelman@gmail.com
***