
1.
המשא ומתן הקואליציוני הוא אכן מתיש ומתסכל. בוחרי מפלגות הגוש הלאומי-דתי היו רוצים לראות את לפיד ושרי ממשלתו מפנים את מקומם כמה שיותר מהר. שלא יינתן להם זמן לבצע מחטפים ולהעביר עוד תקציבים, בניגוד מוחלט לאיך שצריכה להתנהג ממשלת מעבר שכבר הפסידה בבחירות. היינו רוצים שתימנע מהם האפשרות להתנהג ולהתבטא כאופוזיציה מיליטנטית וממרידה, בעוד הם נהנים ממנעמי המעמד המיניסטריאלי. ובעיקר היינו רוצים לראות את אנשי הליכוד, הציונות הדתית, ש"ס, עוצמה יהודית ויהדות התורה לוקחים לידיהם את התפקידים ואת האחריות, מסיטים את ההגה מכיוון הנסיעה המסוכן ומתחילים להסיע את המדינה לכיוון הנכון.
אז למי שקצרה רוחו מלעקוב אחר התהליך המתמרח של הרכבת הממשלה, יש לי המלצה פשוטה: תפסיקו לעקוב. תסמכו על נבחריכם שהם יודעים לנהל משא ומתן, תנו להם לעבוד. אתם לא חייבים לשמוע על כל ספין או הדלפה. כשיהיו תוצאות, אתם כבר תשמעו עליהן. הסיחו את דעתכם במשחקי המונדיאל, או מוטב – תעסקו בתורה ובמעשים טובים. בעזרת ה', בסוף יהיה טוב.
2.
אפשר לומר די בוודאות שאת רוב הדרך אל הממשלה החדשה כבר עברנו. לא משום שחלוקת התיקים סוכמה סוף סוף עם השותפות הקואליציוניות. הרי עדיין נותרה עבודה רבה על סעיפי ההסכם הקואליציוני שעוסקים במהות ולא רק בתפקידים. אבל המשא ומתן צפוי להסתיים תוך פחות משלושה שבועות, מסיבה פשוטה: יש דד-ליין.
בתחילת השבוע הבא יסתיימו 28 הימים שקיבל נתניהו להרכבת ממשלתו. אם לא יקרה משהו מאוד מוזר, הוא יקבל מהנשיא הארכה של 14 ימים נוספים. ואם לא יקרה משהו מאוד בלתי צפוי – נתניהו יודיע לנשיא שעלה בידו להרכיב ממשלה לפני שייתמו אותם שבועיים נוספים. כי לנהל משא ומתן קשוח ולסרב להתפשר זה דבר אחד, ולהסתכן באובדן המנדט והעברתו ליאיר לפיד זה דבר אחר לגמרי. הליכוד ונתניהו לא יכולים להרשות זאת לעצמם, ולכן זה לא יקרה. בשבועיים הבאים לא תהיה ברירה לכל השותפות, ולליכוד יותר מכולן, אלא להעביר הילוך, להאיץ את קצב המשא ומתן, להחליף בשעה טובה את מיקי לוי ביו"ר כנסת מטעמן, ולקדם את החוקים הנדרשים כתנאי מוקדם להקמת הממשלה. אז אולי המסע הזה מתיש, מתסכל ומיגע, אבל הבשורה הטובה היא שלכל היותר בעוד שבועיים וחצי הוא עומד להסתיים.
3.
למרות הרצון לראות כבר ממשלת ימין קמה ומתפקדת, השותפות הקואליציוניות צודקות בכך שהן מתעקשות גם על תפקידים וסמכויות, וגם על הסכם קואליציוני מפורט שיקבע את מדיניות הממשלה שעומדת לקום. גם בתחום הלאומי וגם בתחום הדתי, השותפות הקואליציוניות לא יכולות לתת לליכוד צ'ק פתוח. זה נכון גם בגלל לקחי העבר, וגם משום שלמרות הקרבה האידיאולוגית - ישנם פערים שהסכמה מוקדמת לגביהם תמנע זעזועים בעתיד.
כזו היא למשל הדרישה לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות. בליכוד אין אחדות דעים בנושא הזה. יש ח"כים כמו שלמה קרעי שחמים על הנושא לא פחות מחבריהם מהמפלגות הדתיות. אבל יש גם מי שלא ממש מפריע להם שרוב העולים ארצה בשנים האחרונות אינם יהודים. מבחינתם, הפתרון לכך הוא תעשיית גיור שטחית והמונית, גיור שהציבור החרדי לא מכיר בו והציבור הדתי קרוע ומפולג ביחסו אליה. ויש מי שמוכנים להסתפק בכך שהעולים ישרתו בצבא וישלמו מסים כדי שאפשר יהיה לחבק אותם אל חיק הישראליות ולא להצטער כשהם נישאים ליהודים בנישואי תערובת. לא רק יולי אדלשטיין, מוותיקי ובכירי הליכוד, מתבטא נגד שינוי חוק השבות וביטול סעיף הנכד, אלא גם נתניהו עצמו. אז אם הצורך להחתים את הליכוד על ביטול סעיף הנכד כדי לעצור את שטף הנכרים המציפים את הארץ ידחה את הקמת הממשלה בעוד כמה ימים, היה שווה.
4.
גם במקומות שבהם לכאורה אין חילוקי דעות, נתניהו לא יכול לומר תסמכו עליי. גם אם נתניהו למד על בשרו את נזקי השתלטות המשפטנים על מערכות המדינה, זה לא יהיה מיותר לעגן את מחויבותו לשינויים משמעותיים במערכת המשפט באמצעות סעיפים מפורשים בהסכם קואליציוני. אחרי הכול, נתניהו היה זה שטרפד בעבר את פיצול תפקיד היועמ"ש, והוא שהביא למינויים של אביחי מנדלבליט ושי ניצן. גם בתחום המדיני נתניהו זגזג לא פעם, בין תמיכה עקבית בהתנתקות להצבעה נגדה ברגע האחרון, ובין תמיכה בחזון שתי המדינות בנאום בר-אילן לחתירה להחלת ריבונות על ההתיישבות ביהודה ושומרון. מפלגות הקואליציה המתרקמת אכן קרובות אידיאולוגית, והברית הפוליטית ביניהן נצרפה בכור האופוזיציה המשותפת. אבל אפילו כשמתחתנים באהבה רבה, לא מיותר לכתוב כתובה ולפרט את ההתחייבויות ההדדיות. אז נכון שמהמאבק ומכיפופי הידיים עולים לעתים קולות צורמים, אבל האבק הזה ישקע ברגע שיהיה הסכם והממשלה תצא לדרכה.
5.
ולבסוף, גם הלחצים החיצוניים הצפויים הם סיבה טובה שבגללה יש לעגן את הכוונות הטובות במסמך מחייב. ראש הממשלה נתניהו צפוי להיות נתון ללחצים מצד ממשל ביידן, שיראה בעין רעה כל התפתחות והתעצמות של ההתיישבות ביו"ש וקביעת עובדות בשטח שיפריעו לחזון המדינה הפלשתינית. מדינות אירופה השותפות לפרויקט ההשתלטות הפלשתינית על שטחי C צפויות להפעיל לחצים כבדים כדי לגונן על הבנייה הבלתי חוקית הפלשתינית מפני הריסה. הקהילות הרפורמיות בארצות הברית צפויות להיאבק מרה בביטול סעיף הנכד, שייטול מחלק מחבריהן את הזכות האוטומטית לקבל אזרחות ישראלית וחבילת הטבות לעולים חדשים.
ללחצים שמעבר לים יתווספו לחצים פנימיים מצד האופוזיציה הפוליטית, מצד התקשורת ומערכת המשפט ושאר מוקדי הכוח הבלתי-נבחרים שהשמאל שולט בהם, מצד גופים אינטרסנטיים כמו ההסתדרות, ומצד המערכת המשומנת של עמותות וארגוני חברה אזרחית שהמחנה השמאלני והפרוגרסיבי השכיל להקים לעצמו. במקרים רבים, מה שייתן לנתניהו את הכוח לעמוד מול כל הלחצים הללו זו היכולת לומר שהוא כבר חתום ומחויב בהסכם קואליציוני שאם לא יקיים אותו ממשלתו עלולה ליפול.
6.
כדאי להזכיר בעניין זה את מה שנכתב בתחילת פרשת ויחי. כאשר יעקב מבקש להשביע את יוסף שיקבור אותו לאחר מותו במערת המכפלה, יוסף מנסה להסתפק בהצהרה "אנוכי אעשה כדברך". אבל יעקב מתעקש ודורש "השבע לי", ויוסף אכן נשבע.
זה לא שיעקב לא סומך על יוסף שיעשה ככל יכולתו לקיים את צוואת אביו. אבל כאשר יוסף נדרש לקבל את רשותו של מלך מצרים למהלך, אז מתגלה שדווקא השבועה היא הקלף המנצח שבזכותו פרעה מסכים לכך. "עלה וקבור את אביך כאשר השביעך", אומר פרעה ליוסף. ומסביר רש"י: "ואם לא בשביל (=בגלל) השבועה - לא הייתי מניחך". גם אם אפשר לסמוך על נתניהו שככל שהדברים יהיו תלויים בו הוא יבחר תמיד בדרך הנכונה, עדיין דרושה התחייבות קואליציונית בחוזה חתום כדי להגן עליו מפני לחצים חיצוניים ולאפשר לו לטעון שהנושא אינו פתוח לדיון מכיוון שכבר התחייב עליו בהסכם הקואליציוני.
ולא שאנו תמימים ובוטחים בכך שכל מה שנחתם בהסכם קואליציוני אכן יתקיים. תמיד יהיה צורך לדחוף וללחוץ כדי שדברים אכן יקרו. אבל התחייבות בהסכם קואליציוני זה הבסיס שעל גביו אפשר יהיה אחר כך לנהל מאבק. אם מלכתחילה תוקם ממשלה ללא הסכמות, ללא מדיניות מוצהרת וללא סעיפים מפורטים של הסכם קואליציוני – יגדל הסיכון שגם הפעם ממשלת הליכוד לא תצליח לממש מדיניות ימין אמיתית. סמוטריץ', בן-גביר, דרעי, גולדקנופף וגפני – קחו את הזמן ותעמדו על הסכם קואליציוני מפורט.
לתגובות: eshilo777@gmail.com
***