לא זכיתי להיות מתלמידיו. אמנם, ישבתי לפניו שנתיים, סופג את להט החרב המתהפכת ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, סברה והיפוכה, בימים בהם הוא היה מגיע אחת לשבוע לישיבת אור עציון, כחלק מ'מסע הישיבות' השבועי הקבוע שלו (כמדומני, באותם ימים הוא העביר שיעור קבוע בחמש ישיבות, לבד מהרבצת התורה הקבועה שלו בישיבת מרכז הרב), אבל פער העולמות שנפער בינינו, לא מאפשר לי לראות את עצמי כתלמידו.
למרות זאת, אני לא יכול שלא להיזכר, בדמע, באש, אש התורה. ואיזו אש!! אש קודש, אש חכמה בינה ודעת, אש של מעלה.
כי הרי יש אש ויש אש.
יש אש זרה – אשר לא ציווה ה', וגם היא אש. יש הרבה אנשים שבוערים בלימוד. לימוד תורה, בסופו של דבר, הוא דבר מעניין למדי, חריפות היא תמיד דבר משעשע, זה מאוד מרתק לשמוע שיעור כללי של ראש ישיבה מבריק המגלגל את כל הראשונים והאחרונים.
אבל אצל הרב מרדכי זצ"ל, זה היה אחר. באמת, ישבתי לפני הרבה מאוד מגדולי מגידי השיעור בדור. אבל כזה להט של קדושה, תחושה שהאיש שלפניי אחוז במין טרוף של חיפוש אחר דבר ה', אחר הבנת הרצון האלוקי בסוגיה, את זה כל כך נדיר למצוא.
והאש לא נשארה אצלו, ממש לא. הוא הבעיר אותנו. הגרון היה כואב אחרי שיעור כזה. כולנו התווכחנו איתו, שוב ושוב, והוא כל כך נהנה מזה! הוא כל כך נהר בעיניו לשמע קושיות וטענות, של בירור הסוגיה, של זיקוק ההבנה, של בקשה אחר האמת.
בשבוע שעבר, התפללתי עם תלמידי הישיבה לרפואתו. אמרנו לקט פסוקים מספר תהלים, פסוקי בקשה לרפואה, וכשהגענו לפסוק הבא (ממזמור קי"ט, שהיה כה חביב עליו) עצרתי, דמעות הציפו את גרוני: "יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה, כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי".
תורת ה' היתה שעשועו – הוא עבד את ה' בלימוד תורה. ממש, יומם ולילה, בהתמדה וללא הפסקה.
לפני כמעט עשרים שנה, הגעתי אליו עם בחור נבוך שפנה אלי להתייעץ באיזה עניין, והיה צריך לשמוע את חוות דעתו. התקשרתי לקבוע פגישה דחופה, אבל השבוע היה כבר עמוס ומלא (כמו תמיד...), אבל, מתוך הבנת דחיפות הדבר, הוא הציע שנגיע עוד באותו הלילה, בשעת חצות. נכנסנו, הוא היה שקוע בגמרא, בהתלהבות עצומה, מיד קיבלנו בחום ומאור פנים וחיוך צחור שיניים, ושיתף, איך יכול היה שלא – במה שהתחדש לו באותו רגע (לבושתי, אני לא זוכר בכלל באיזו סוגיה הוא עסק, אבל את השמחה שהיתה שפוכה על פניו לא אשכח...).
אז התפללנו חזק – אנא, אבינו שבשמים, הרי תורתך שעשועיו, אז יבואו רחמיך, ה' יתברך ויחיה.
ולא נענינו. ניצחו אראלים את המצוקים – אנחנו כאן בעולם הזה, שרצינו לשמוע עוד קצת את קולו הצרוד והניחר מרוב שיעורים עולה ויורד, מתלהב ונסוג, כי פתאום הסברה בכלל לא נראתה לו, וכל מה שהוא אמר עד עכשיו היה היפך האמת, ובאמת יש לו מיד מהלך חדש בסוגיה.
חד בדרא – בכוח הזה, הוא היה מהיחידים בדור.
באחד השיעורים בישיבת אור עציון, התגלגל ויכוח עירני בינו לבין אחד מחבריי לשיעור (שמכהן כיום כראש ישיבה), בלמדנות עצומה. צעקות עפו לכל עבר, הטונים עלו, אני כבר מזמן איבדתי את חוט המחשבה, והוא לא הפסיק לחייך אפילו לרגע.
ואז, בסוף השיעור, למדנו ביחד אורות התורה. והוא אמר: "על התורה אנחנו אומרים 'כי הם חיינו ואורך ימינו', זוהי השתוקקות, השתוקקות לקב"ה, לתורתו, לדברו, למגמותיו, לרצונותיו, לחסד, לגבורה, לטוב וליושר. השתוקקות להיות מלא את ה', להיות מלא את דבר ה', להיות מלא את דף הגמרא", וזה מה שהרגשנו עליו, כל מי שזכה לשבת, אפילו פעם אחת, בשיעור שלו – השתוקקות.
כמו שהנביא ישעיהו (פרק כט פסוק ח) מתאר: "וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה...", נפשו שקקה תמיד אל ה' יתברך ואל תורתו, הוא נשאר צמא, צמא מאד. והוא הרווה את צמאונו בעוד עיון ועוד מאמץ להבין עמוק יותר, תמיד עמוק יותר.
הפעם האחרונה שישבתי לפניו היתה לפני למעלה מעשור, כאשר נסעתי ברחבי הארץ לצרף רבנים לקריאה לחתימה על כרטיס 'בלבבי' לתרומת אברים. כשנכנסתי, שאלני לשלומי ומיד פתח ואמר לתדהמתי: "אתה זוכר שפעם התדיינו על הגדר של חצי נזק צרורות ולמה זה הלכה למשה מסיני ולא קנס רגיל? אז מצאתי 'קצות' מפורש שמחזק את מה שאמרת". אני עד היום בהלם. אני עצמי לא רק שלא זכרתי את הוויכוח בינינו, אפילו לא זכרתי את הסוגיה ואת הנידון, והוא זכר את מה שאני הקטן אמרתי!
אז אפשר להסביר את זה בח זיכרון גדול. כן, ודאי שהרב מרדכי היה גאון כשרוני ביותר. אף אחד לא צריך להוכיח את זה, כולם ראו את זה מקילומטר. אבל אני חושב שזה ממש לא זה – הוא פשוט כל כך היה צמא לתורה, לגילוי דבר ה', לבירור האמת, שהשאלה המשיכה לנקר בראשו, וכשמצא לה תשובה, מיד זה התלבש על החיפוש הזה, על הצמא וההשתוקקות.
אנחנו חיים בעולם בו לימוד תורה כמעט לא נתפס כעבודת ה'. הוא נתפש כמצווה, כחובה, כעיסוק אינטלקטואלי. אצל הרב מרדכי לימוד התורה היה דבקות בבורא, לא כלי.
התווכחנו אז, באותה פגישה אחרונה, על דרך הלימוד. אני הקטן התקשיתי להזדהות, והקשיתי קושיות מתוך תפיסתי על לימוד תורה לשמה ככלי לידיעת ההוראה וההלכה, ואז חדלתי מהוויכוח כי הבנתי שהוא כל כך בוער באש של עבודת ה', שהוא בכלל לא חלק מהדיון – לראות את לימוד התורה ככלי למשהו אחר, היה פשוט לא שייך בעיניו.
כעת, כשהוא שש ושמח לשבת עם פמליא של מעלה ולהתפלפל עימם, לנו נשאר רק לקחת משהו מהאש הזאת, ולהדליק את הניצוץ שבליבנו, ולהתפלל שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, אולי קצת כמו האהבה שהיתה לו, ואם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב הרב מרדכי זצ"ל את התורה, בוז יבוזו לו (עפ"י מדרש רבה).
פורסם בעלון 'קרוב אליך'