בעין דומעת ובלב מלא צער ויגון, ליווינו השבוע למנוחת עולמים את הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל, ראש ישיבת הר המור, ולפני כן ר"מ בישיבת 'מרכז הרב', שם נפלה בחלקי הזכות האדירה ללמוד אצלו מספר שנים, שערכם לא יסולא בפז.
בעודי מקשיב להספדים, ובמיוחד לאלו של בניו, חשתי לפתע כאב חד של החמצה. במלא עוצמתה היכתה בי ההכרה, שהכי חסר לי זו העובדה, שפשוט לא יצא לי להגיד לו ישירות, בחיבוק חם, עד כמה אני אוהב אותו. ככה, ללא פילטרים, תוך דילוג על המרחק הראוי בין רב לתלמיד, אחד מני אלפים, יכול אני לומר בפשטות: אהבתי אותו, כי הרב מרדכי היה איש שכל כולו אהבה.
הוא היה איש שאהב תורה, ממש, ולא כי כתוב באיזשהו מקום, ולא בגלל ערכה הנשגב (טוב, אולי גם), אלא כי הוא היה מלא אהבה לתורה, ולכן הוא חי אותה, ולמד כל רגע פנוי מחייו, לא כי כתוב שאסור לבטל תורה, אלא כי הוא אהב, והאוהב לא צריך שידרבנו אותו לעשות מה שהוא אוהב.
הוא היה איש שאהב אנשים, פשוט, במאור פנים, לא כי 'צריך' או 'ראוי', אלא פשוט כי הם אנשים. וזה נכון לכל אדם, איש או אשה, צעיר או מבוגר, לכולם האיר פנים וחייך את חיוכו הטוב והעדין, כי זה מה שהיה בתוך ליבו, ופניו רק שיקפו את הפנים החוצה. כמה מתוק היה לשמוע את אחד מבניו, מספר בהספדו על אהבתו של אביו לרעייתו עד נשימותיו האחרונות ממש.
הוא לא היה וותרן ורך בדעותיו, לא בשיעור ולא בעולם המחשבה שמאחורי העשייה הפוליטית והריאלית. היה עומד על דעתו, וכדרכו מנמק אותה ביסודיות ובעומק. אבל הייחוד הנדיר שבו היה, שמעולם – ואני לא מכיר אדם אחד שיחלוק על כך – מעולם לא רחש ליבו, וכמובן שלא שידרו פניו, שום תחושת כעס, שנאה או כל רגש שלילי אחר מול מי שלא הסכים איתו. היה תענוג נדיר להתווכח איתו, מתוך ביטחון מלא, שאין שום סיכוי שיתערבו בדיון שיקולים של 'אגו' ( נולד בלי התכונה הזו, כנראה... ), והויכוח לא יכול בכלל לגלוש לפסים שאינם ראויים.
אז אומר עכשיו בעין שעדיין דומעת: אהבנו אותו, כי הוא היה מופת לתורה של אהבה.
הרב מיכאל רוטנברג הוא ר"מ בישיבת ההסדר בקרני שומרון