מילדותי ועד היום אני מגלה רגישות לעיתים מוגזמת, אך בחרתי לתעל את מה שחשתי כתכונת אופי חלשה לחיזוק האחר. בחירה זו היא המוטיבציה הבלתי פוסקת לאורך השנים לעסוק בקידום והעצמת תחושת המסוגלות של בני נוער , ילדים ומבוגרים.
בכל הזדמנות הנקרית בדרכי שבה אני מתבקשת להציג את עצמי, אני מתחילה בשנת הלידה שלי. נולדתי בתש"ח, שנת קום המדינה, שלושה שבועות לפני התאריך ההיסטורי והמוכר של כ"ט בנובמבר. מכריי ודאי יעידו שאני אישה סנטימנטלית, יש שיגידו "אובר רגשנית", ובכל זאת העובדה שאני בוחרת לכרוך את אישיותי יחד עם תקומת המדינה היא כי אני רואה עצמי כפטריוטית שורשית.
הוריי, אפרים וחוה יונאי, ילידי גרמניה שניצלו מהמלחמה באמצעות מפעלי עליית הנוער, השיבו טובה להצלתם, בכך שבחרו בתחום החינוך כעיסוקם המקצועי, הקהילתי-חברתי ובמידה רבה גם הלאומי. בראשית דרכם, אמי שימשה כגננת ל-50 ילדים ב"שכונת החבשים" בירושלים, ואבי הדריך את "ילדי טהרן", קבוצת הילדים ניצולי השואה שהועברו מפולין לטהרן במהלך המלחמה ולאחר מכן הועלו לארץ. המסירות וערך הנתינה שספגתי מהוריי שימשו עבורי מודל אישי ומקצועי בהתפתחותם ותרומתם למערכות החינוך בארץ ובעולם. חייהם העשירים היו מלאים במגוון תפקידים: מורים ומחנכים, מנחים ומרצים בקהילה, שליחי חינוך בעולם, מנחי חוגי הורים, מתנדבים בער"ן ובשי"ל ועוד שלל עיסוקים בחינוך והוראה עד לפטירתם.
לאורך כל תקופת נעוריי חלמתי ללמוד מקצועות טיפוליים, יום אחד חלמתי להיות פסיכולוגית, פעם עובדת סוציאלית, שופטת נוער, מטפלת רגשית ועוד. במשך הזמן הבנתי שאני רוצה לשלב את כל התחומים הללו גם יחד. בהסתכלות עמוקה על הדברים קיוויתי להיות דמות הוליסטית שרוצה ומסוגלת לגעת בנשמות, להקשיב, להכיל, לאהוב, לחזק, להצמיח ואפילו לרפא. החלטתי לבחור בתחום ההוראה כמנוף לכל אלה על אף שהיו סביבי דעות שאני "הולכת לבזבז את כישוריי הטיפוליים והאישיותיים".
לפני שנה, לקראת יום הולדתי ה-74, פרשתי לגמלאות לאחר 53 שנות קריירה בהן שימשתי במנעד תפקידים רחב בשדה החינוכי: מורה לאנגלית, וללימודי קודש, מחנכת כיתה, רכזת שכבה ומנהלת תיכון מקיף עירוני בשכונת פשע שמרבית תושביה נתמכי סעד ורווחה. ייתכן שתפקידיי הקודמים כמדריכה וכקומונרית בבני-עקיבא, וכהונתי כיו"רית הראשונה בהיסטוריה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה חיזקו בי את האומץ הנדרש לקבל את מושכות הניהול כבר בגיל 27. "אומץ" כי מילדותי ועד היום אני מגלה רגישות, לעיתים מוגזמת, אך בחרתי לתעל את מה שחשתי כתכונת אופי חלשה לחיזוק האחר. בחירה זו היא המוטיבציה הבלתי פוסקת לאורך השנים לעסוק בקידום והעצמת תחושת המסוגלות של ילדים, בני נוער ומבוגרים כשליחות חיי.
עם גידול שבעה ילדים ברוך ה' לצד שעיה אישי וניהול בית פתוח ומארח, השתלמתי והכשרתי עצמי במגוון כלים להטבת חיים, מתוך תפיסת עולם עמוקה שכל אלה יאפשרו לי לשמש כקואצ'רית ולהעמקה של תפקידי המרכזי כמחנכת. במשך שלושה עשורים בהם הכשרתי ולימדתי מורים במכללה האקדמית שאנן, שאפתי להוסיף לארגז הכלים המקצועי והפדגוגי שרכשתי גם כישורים שיעזרו לי להעמיד אנשי הוראה כמורנטורים. לצד עיסוקים אלה, זכיתי לפעול בהתנדבות בקהילה בארץ ובחו"ל: ייעוץ והדרכה לנישואין, גיור ומתן של מגוון שיעורים בתחומי היהדות, כולל לימוד משותף של כתבי הקודש עם נוצרים אוהבי ישראל בגרמניה.
למרות שבמהלך ח"י השנים האחרונות אני נאבקת במחלת סרטן נדירה, האנרגיה ורוח הפעלתנות בתחומי החינוך בכל הגילאים ובחיזוק הזהות היהודית - נשארות בשיאן ולא מרפות. "על כל אלה" ועוד, וגם על משפחתי אני מקפידה לבקש "שמור נא לי אלי הטוב" ובעיקר להודות לה' מדי יום. גם היום, כמו בכל פעם, אני עדיין מציגה את עצמי כ"ילדת המדינה" ומחנכת. אומנם כבר בת 75, אך עדיין מפנטזת על "מה אעשה כשאהיה גדולה".
שלומית גור היא זוכת אות מחנכת למופת תשפ"ג ויקירת האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה