מקורו של חג הבנות, הידוע בשמו 'עיד אל בנאת' ונחגג בר"ח טבת שבחנוכה, אצל הנשים היהודיות של תוניס משם התפשט למדינות צפון אפריקה אחרות, והוא מעלה על נס את העוצמה הנשית, הגבורה, החוכמה ואחוות הנשים לאורך הדורות.
המסורת העדתית הזו הלכה ונזנחה עם השנים וכבר כמעט נעלמה מנוף התרבות היהודית, אך דווקא בשנים האחרונות הוא זוכה לעדנה: יותר ויותר קבוצות נשים בקהילות מכל העדות בוחרות לחדש את המסורת היפה והעתיקה הזו.
"הרשיתי לעצמי לאמץ את המנהג היפה הזה לפני שהוא ייעלם לנו" מספרת המוזיקאית הוותיקה יעל קבסה שמציינת כבר כמה שנים את החג למרות שאין לה שורשים תוניסאיים, "חקרתי כמה שכנות ומכרות תוניסאיות על המנהגים והזכרונות שלהם, והחלטנו פשוט למסד את המסורת גם אצלנו: חגגנו אותו כל שנה בבית עם השכנות, עם מוזיקה ואוכל טוב ועם מנהגים יפים שחידשנו בעצמנו סביב ענין הנשיות".
"בשנים האחרונות התחלנו לקיים מופעי מוזיקה מיוחדים לכבוד החג הזה", מספרת קבסה שתתשתף גם בהופעה במיוחדת שתתקיים לכבוד חג הבנות במרכז חיבה ב ג' טבת, "בתור מוזיקאית אני מרגישה בהופעות את החיבור בין נשים שהוא טבעי ופשוט, וראוי לחגוג אותו מצד עצמו".
בין המנהגים שונים השתמרו בקהילות סביב חג הבנות: הנשים נהגו שלא לעשות מלאכה ביום זה (כנהוג בראש חודש שהוא יום חג לנשים), הצעירות היו מבקרות זו את זו ומקיימות מפגשי שמחה. בקהילות מסויימות נהגו לחגוג טקס בת מצווה משותף לכל הבנות שהגיעו למצוות באותה השנה.
אבל לרוב היה מדובר ביום של גיבוש ושמחה נשית אותנטית ופשוטה של נשות המשפחה והקהילה, שבו הן מתפייסות אחת עם השניה, שולחות מנות אישה לרעותה, אוכלות מאכלי חג חלביים ורוקדות. בעדות מסויימות היו נוהגות הנשים לקשט וליפות זו את זו.
בקהילות מרוקו ותוניסיה היה קיים מנהג שבראש חודש טבת הבחורים המאורסים היו מביאים מתנות לארוסותיהם. בג'רבה החג נקרא 'ראש חודש של הבנות' והוא היה נחלת הבנות הרווקות. המסיבה נחשבה כסגולה לשידוך מוצלח עוד באותה השנה. ההכנות למסיבה נעשו באווירה חגיגית ונחשבו כיום של כיף והנאה. קניית המצרכים לארוחה והבישולים נעשו במשותף. בערב, היו הבנות הרווקות מתכנסות לביתה של אחת מהן לערב של לימוד, שירה וארוחה משותפת.
"החג הנשי המיוחד הזה היה ביטוי לחיים הנשיים הפועמים במקביל לפעילות הגברית בקהילה היהודית" אומרת קבסה, "הגברים היו עסוקים בלימוד תורה, בתפילות בבית הכנסת, ובפרנסה, והעשיה הנשית התמקדה פנימה - בגידול הילדים ובמשק הבית. החצר הנשית היתה פעילה ותוססת, וגם בה היו טקסים ומנהגים מיוחדים, שירים ופיוטים נשיים – שלא נכנסו למחזורי התפילות ולספרי הפיוטים - כיון שלא תועדו בכתב אלא הושרו בעל פה ועברו מדור לדור".
"עיד אל בנאת היה הזדמנות לחגוג עם השבט הנשי את מעגל החיים במלוא תפארתו הנשית", היא חותמת, "והיום, כשחיי הקהילה עוברים לקהילות וירטואליות, והקשרים מתקיימים דרך המדיה – החג הזה מחזיר לחיים את החצר הנשית מן העבר: מפגש פנים אל פנים, חיבוק, אוכל טוב, מוזיקה, צוותא. כנראה שלא צריך הרבה בשביל לחגוג ביחד".