הרב נריה זצ"ל במאמרו "אבא מארי, זצ"ל" (הודפס בפתיחת ענבי פתחיה, ואורחות פתחיה) צייר את דמות דיוקנו של אביו. בתארו את בית אביו הביא חמש נקודות:
מסירות נפש על חנוך הילדים, למרות שהיה שקדן גדול הקדיש את רוב ימיו לבניו. לא פעם הדריכנו בצורה ישירה לדעת מה נשיב לאפיקורס, אף הוסיף לכך הוראות מעשיות כיצד להשיב, כיצד לנהל ויכוח.
מרבה לספר בשבחם ומעלתם של גדולי ישראל, והכל בכדי לחבב עלינו את התורה ולומדיה. לעומת זאת: מעולם לא שמענו מפיו דבר גנות ואפילו הערת ביקורת על רב בישראל.
התאמץ להשריש בנו את הרגשת הצורך לההכרה לדעת תורה, ולעומתה את הרגשת הסלידה מעם ארצות, מורגל היה בפיו: עד עשרים שנה צריך אדם ללמוד, שלא יהיה עם הארץ".
בעל יראת שמים טבעית היה. עיוניו בספרי מחקר באו בעיקר לשם לימוד ולא לשם התרת ספקות.
היה ירא הוראה ואף על פי כן לא היה מהמחמירים. כשבאה לפניו "שאלה" חמורה והשעה הייתה שעת דחק, עמל ויגע הרבה עד שמצא דרך להקל.
כשנבחון את הפרטים שראה הרב נריה זצ"ל באביו נראה שהם היו היסוד לדרכו התורנית.
חנוך אישי
הרב נריה זצ"ל קיבל מאביו שהחינוך זה לא מקצוע באוניברסיטה ומקום להרצאות, חינוך זה יחס אישי. זה התגלה בשני אופנים האחד היחס לכל אדם ושאלה. בכל צרותיו לו צר, כאשר יש לאדם שאלה בקשה או צער מסיים, צריך הת"ח להכנס תחת המצטער, להיות "עמו אנכי בצרה". תורת החסידות מדגישה מאד שהרב-התלמיד חכם צריך כל פעם לחיות את השואל, לא לראות בו כשאלה במחשב ולענות לו תשובה סתמית, אלא להכנס ולהבין את לב השואל. סיפור ששמעתי מפי הרב יחיאל עמוסי הי"ו, שבשנת 1949 כשהביאו הוריו למעברה בשרון, באותה השנה היה חורף קשה והרבנית זצ"ל לקחה את המשפחה מהמעברה לביתם בכפר הרא"ה.
הם חיו בבית שהיו בו שלשה ילדים קטנים (בני המשפחה) ובכו"א כל משפחת עמוסי ג"כ הצטופפה בבית בכפר הרא"ה. וסיפר ר' יחיאל שהרב נריה היה לוקח אותם לישיבה ודואג שיאכלו ויתאוששו, למרות שלא היו מתאימים לגיל בני הישיבה, אבל הרב נריה זצ"ל דאג להם עד עבור ימי החורף. עוד הוסיף ר' יחיאל וסיפר שכאשר הוא היה צריך ללכת לישיבה בבני ברק (כ-4 שנם לאחר היותו בכפר הרא"ה), העביר לו הרב נריה מכתב המלצה לישיבה שבה נתבקש ראש הישיבה לקבל את הנער. אנו רואים את היחס האישי, לא עוזבים נער אפילו שהיה רק שלשה חדשים בכפר הרא"ה. כן היה עם גיסו של ר' יחיאל הרב ציון צדוק זצ"ל, שהרב נריה דאג לו אישית.
נקודה נוספת בחינוך היא מסירות הנפש של המחנך לתלמיד, למרות שבעקבות החינוך יש לפעמים הפסד בהתפתחות הלימודית של עושה החסד. ידועים דברי החת"ס (פתחי חותם המבוא לשו"ת יו"ד) להסביר את הפסוק "המכסה אני מאברהם, כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ד' לעשות משפט וצדקה". הקב"ה אומר שהוא חייב לגלות לאברהם אבינו ע"ה שהוא הולך להפוך את סדום בגלל הסיבה "כי ידעתיו למען אשר יצוה", כיצד סיבה זו מצריכה שהקב"ה יגלה לאברהם את מעשה סדום? ענה החת"ס שאברהם אבינו ע"ה היה יכול להיות מגדולי הנביאים, בעלי רוח הקודש הגבוהה ביותר. אם היה מתבודד ומתעסק רק בעבודת השם כל ימיו היה יודע את מה שהקב"ה מתכנן לעשות בעולמו. אולם אברהם אבינו לא זכה להיות מגדולי המתבודדים והנביאים הגדולים מכיוון שהוא ציווה את בניו ואת ביתו לדעת דרך ד', הוא הולך ומלמד תורה בכל מקום, את הנפש אשר עשו בחרן, כל ימיו עסק בלימוד תורה למרות שידע שבכך הוא מפסיד את מעלת הנבואה הגבוהה ביותר.
כך גם קרה שאברהם טפל לשרה בנביאות. על כן הקב"ה אמר שאברהם אבינו אמנם לא הגיע לדרגת נבואה גבוהה אבל הקב"ה אמר אני לא אכסה מאברהם אבינו בגלל שהוא התעסק בללמד תורה. זה מה שראה הרב נריה זצ"ל באביו שלמרות התמדתו המיוחדת בענייני חינוך הוא לא מוכן לוותר ועוסק בחינוך בניו ובני ביתו רוב שעות היממה. כך גם לקח לו הרב נריה זצ"ל את הדברים לדרך חיים. הרב נריה זצ"ל נולד בכ"א שבט תרע"ג, ובגיל חמש עשרה (כ' אדר לסדר "ולהורות נתן בלבו" תרפח, מינסק) כותב עליו רבו הרב ישראל יהושע צימבליסט (הורודנר) צז"ל , שהיה ראש ישיבת שואבי המים במינסק.
הקים עול תורה בגלות רוסיה מתוך סכנת נפשות: "הנני בזה להכיר את מעלת כבוד הבחור המופלג השנון ובעל כשרון גדול מר משה צבי בה"רב הגאון ר' פתחיה מקרוצעוו נ"י ויופיע... ויש לו הבנה עמוקה מאד בסוגית הגמרות ויש לו ידיעה בהרבה ראשונים ואחרונים, והנהגותיו היו ישרות ע"פ התורה והמצוות, ואקוה לד' אם יהי' מתאבק בעפר מקומות התורה והיראה אזי לאילנא רבא יתעביד, ויהיה לו שם כשם הגדולים".
אנו לומדים מכאן את הערכה הגדולה שהייתה לרב נריה מצעירותו על ידי גדולי תורה שראו בו שיהיה לאילן גדול. והנה הכשרון הזה לכאורה "מבוזבז" מגיל כ"ב בעיסוק בבני עקיבא ובהקמת ישיבות, במקום לחדור לעולם התורה ולהיות כאחד מראשי הישיבות הגדולים אשר בארץ המה. ואולם נראה שהדבר מובן שכך דרכם של גדולי ישראל הם מוכנים לוותר על מעלתם הפרטית למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו. דרך החינוך היא הדרך שמשפיעה על עתיד עם ישראל אפילו אם יש בה לכאורה איזה פגיעה במעלה הרוחנית האישית.
דרך ארץ
נקודה נוספת שהרשימה את הרב נריה זצ"ל הייתה שאביו לא רק לימד אותם מה להשיב לאפיקורס אלא איך להשיב לאפיקורס. פרושו של דבר יש את ידיעת התשובה ועל כך אומר התנא במשנה "הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורס", רק אדם ששוקד ללמוד תורה הוא זה שיכול להשיב לאפיקורס, התשובה לאפיקורס באה מתוך הרבה תורה, ויותר על כן המשנה אומרת "ודע" דהיינו לא רק שאדם יאמר את התשובה אלא ידיעה עמוקה. אי אפשר להשיב לאפיקורס בלא "ידיעה".
ועוד התרשם הרב נריה מכך שאביו למדו גם כיצד להשיב, כאן יש הדרכה נוספת על צורת אמירת התשובה. דרך חיים זו הורחבה גם בנחלת אבות (פ"ב מ"א) שם הסביר אביו הרב פתחיה זצ"ל את דברי רבי "איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם". כאשר בא אדם להוכיח את חברו יפנה אליו בדרך של כבוד וחשיבות. התוכחה גם היא צריכה להיות בדרך של כבוד ותפארת לשניהם, "את התוכחה יאמר באופן שיהיה תפארת לשניהם שהרי יתאר את העובר בשם תואר "חכם, צדיק, טוב". את דרך התוכחה באופן זה יבור לו האדם". לימוד זה ראינו רבות אצל הרב נריה זצ"ל, גם כשהיו שחלקו על דעתו לא פנה אליהם בשם "לץ" וכדו' אלא בשמות ותארי כבוד. ראיתי פעם בימית, כאשר היה ויכוח האם לאיים בהתאבדות (בלוני גז במקלט) הרב נריה זצ"ל מאת התנגד לדרך זו, ואמר שאין זו דרכנו, והויכוח היה יסודי בדרך ההתנגדות. כאשר יצאו אנשי המקלט מהבונקר שלהם, עבר אחד המתבצרים מול הרב נריה זצ"ל ברחוב, ואני הסתכלתי האם יוכיחנו או ייסרנו על המעשה הזה, והנה ראיתי שהרב נריה זצ"ל מקדים לו שלום בחיוך גדול ובאהבה. לא התאפקתי ולאחר מכן שאלתי כיצד אפשר לשאול לשלום במקרה שכזה? וענה לי כך היא דרכה של תורה לא להגיב בחריפות אפילו למי שפגע בך, אלא להמשיך ולנסות להשפיע.
בקונטרס הויכוח שהיה לו עם אחד מהפרופסורים הגדולים בעם ישראל, שם התגלה שורש הויכוח על דמותה של מדינת ישראל, כאשר הפרופסור טען שאין אפשרות להקים מדינה הלכתית שנוהגת על פי אדני התורה והמצוות, ואילו הרב נריה זצ"ל ענהו תשובה משולשת (שלשה פרקים), טענה מול טענה, מתוך נוחות ולא התלהמות, למרות שהמאמר הוא עוסק ב"ליבה" של מדינת ישראל.
תשובתו סדורה דבר דבור על אופניו, עד שהגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל כתב "כת"ר הוא היחיד שענה לו כהלכה". ברור שויכוח כזה לנהל בהתקפה על הכותב ועל דרכיו ומאידך אפשר לכתוב דברים קשים ובקורתיים, מתוך כבוד והדר, וכפי שלמדו אביו "איך להשיב לאפיקורס".
ספורים על גדולי ישראל
אחת הנקודות המיוחדת שציין הרב נריה ממה שקיבל מאביו זצ"ל הייתה לספר על גדולי ישראל. רבינו בחיי אומר שהסיפור על גדולי ישראל מראה את המהות של המספר. וכך כתב בהקדמתו (לפרשת וישלח):
מַעֳיַן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע. אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד. (משלי כה, כו - כז).
ואחר שהודיענו בכתוב הזה שא"א להשפיל כבודו של צדיק, כשם שא"א לעכור המים הצלולים שלא יחזרו לצלילותן, הודיע בכתוב השני כי יתחייב האדם לחקור הצדיקים ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם הוא טוב מאכילת הדבש, כי אכילת הדבש הרבות לא טוב, והרבות לחקור בכבודם הוא טוב וכבוד אצל המחשבה, כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב, ולכך ספור שבחם אצלו מתוק מדבש, והמשבח את הרשעים אין זה כי אם רוע לב, ומצד שיש לו קורבה באחת ממדותיהם הרעות, וע"כ הספור בשבחם ימתק אצלו, כענין שכתוב: (איוב כ, יב) "אם תמתיק בפיו רעה", וכתיב: (משלי כח, ה) "עוזבי תורה יהללו רשע", כי כל אחד ואחד משבח את מינו.
וע"כ הזהיר שלמה המלך ע"ה כי לחקור כבוד הצדיקים והספור בשבחם ומעלתם כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח, ורבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת הדבש. וכן אמר דוד ע"ה: (תהלים טו, ד) "ואת יראי ה' יכבד", הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה' ולכבד אותם, והמדה הזאת שם אותה בכלל מדות החסידים העולים במעלות העליונות השוכנים בהר קדשו, והוא שאמר: (תהלים טו, א - ב) "ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך", "הולך תמים" וגו', (שם, ד) "נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד".
וכבר דרשו רבותינו ז"ל: (מכות כד א) "ואת יראי ה' יכבד", זה יהושפט מלך יהודה שכשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי. ויש לתמוה: איך שמו ז"ל בכלל המדות העליונות האלו, מה שהיה יהושפט מקיים ממה ששאר ההמון חייבין ועושין כן, ומאי רבותא דיהושפט משאר כל ישראל, וכענין שאמרו רז"ל: (חולין לז ב) (יחזקאל ד, יד) "ונבלה וטרפה לא אכלתי", ומאי רבותיה דיחזקאל. אבל הכונה ביהושפט לפי שהיה מלך ולא היה חייב בכך, משום דכתיב: (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך", שתהא אימתו עליך, ואעפ"כ היה עושה זאת, והיינו רבותא.
אנו לומדים שהמשבח את הצדיקים מגלה את מזגו האמיתי והמיוחד. כך למד הרב נריה זצ"ל מאביו לספר בשבח הצדיקים ולגלות את מזגו האמיתי והמיוחד. ובספרו בשדה הראיה (עמ' 19) מביא את דברי הרב זצ"ל באדר היקר (עמ' כג) אודות ערך סיפור תולדותיהם של צדיקים.
אמנם במה שנוגע לתועלת היוצאת מידיעת ההולדה של איזה גאון, הנה יש תועלת מעשית, ותועלת עיונית. התועלת המעשית, הוא מעין "קנאת סופרים תרבה חכמה", מה שהקורא, הרואה את ההוד וההדר הקדושה והתפארת הפנימית שזכה להם האיש הגדול, מתעורר בקרבו רצון פנימי לנסות כחו גם הוא ללכת בדרכיו, ואם לא יוכל לחקות חיקוי שלם, על כל פנים אי אפשר כלל שלא יזוז על ידי זה ממקום שפלותו להתעלות לצד עילאה, לבחור גם הוא איזה דרכים טובים וקנינים יקרים כאלה, כאשר הרבה לעבוד בהם גבור התולדה. אמנם התועלת העיונית, היא גדולת הנפש שמתגדלת לרגלי כל חזיון נשגב ונאדר בקדש, המתיצב לפניה, שהמראה הגדול בעצמו מרומם את הרוח ומעדן את הלב, גם אם לא יעלה על הדעת לאחוז בדרכים מעשיים להתדמות, למה שהוא הרבה רם ונשא ממנו.
הרב זצ"ל מוסיף שסיפור תולדותיהם של צדיקים מעורר את גדלות הנפש בראותה חזיון נשגב ונאדר בקודש.
מכאן אנו באים לידי הבנה זו של הרב נריה ולמוד מעלת הרב זצ"ל וספורי הצדיקים, לתת להם את הראיה הנכונה, כפי שעשה במשכנות הרועים, שבה שרטט בעט אמן את נפשות הצדיקים המיוחדים, כל אחד במעלתו העליונה אבל מתוך שירה, וכפי שכתב הרב זצ"ל: "התולדה השירית העלולה לרום את הנפש בלי חשבונות רבים".
לימוד תורה שלא יהיה עם הארץ
המשפט שאדם צריך ללמוד תורה עד גיל עשרים שנה היה חקוק במשנתו של הרב נריה זצ"ל חזר והזכירו פעמים רבות. אולם משפט זה צריך תלמוד וכי מה עם כל התורה עד גיל עשרים, וכי אין לה ערך של תורה. אלא נראה להוסיף ולהסביר שבאמת יש שני סוגי תלמוד תורה. א. הקישור של תורה ב. גדילה בתורה. הגמ' (כתובות יז ע"א) אומרת שיש להתעסק עם הנפטר "כנתינתה כך נטילתה" דהיינו שצריך ששים רבוא לבוא להלויית מי שקרא ושנה. ושאלו האחרונים (עיין פסקי יד דוד) מדברי הירושלמי (פ"ג דפסחים, הובא ברא"ש כתובות):
ר' אבהו שלח לר"ח בריה לטבריא שלחין ליה גמיל חסד הוא שלח וא"ל המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריא וכבר נמנו בעליית בית לוד הלימוד קודם למעשה .
מלשון הירושלמי אנו לומדים שלא ראוי לעסוק בלווית המת. וכתב היד דוד שיש שני זמני תלמוד תורה. יש תורה בראשיתה שאז אין ללכת לגמול חסדים ויש לימוד תורה שזה תוספת וגדילה בתורה שאז יש מקום ללכת ללמוד תורה. ואולי אפשר להסביר את הדברים שעד גיל עשרים אדם לומד תורה כדי שלא יהיה עם הארץ, ולכן בזמן זה הוא לא הולך לשום דבר ואדרבא צריך להתמיד כדי לצאת מדרגה זו, אבל לאחר מכן יש מקום לעשיית מצוות לפי הגדרים ההלכתיים כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' שסא).
על כן אמנם יש שתי תורות האחת עד גיל עשרים לעצם התורה והשניה שהיא לגדלות ופלפול של תורה היא מגיל עשרים ומעלה.
ספרי מחקר
בדברים אלו הרב נריה זצ"ל מציין את אביו כאדם שעוסק ולומד ספרי מחקר, ואמנם כל הרואה בספרי הרב פתחיה מנקין זצ"ל את עושר המקורות שבהם מצטיינים הדברים, על ספרות המדע הכללית ובייחוד ההיסטורית של עם ישראל. עולם התורה לא מושלם אם אין לו את הידיעה החיצונית המשלמת אותו כדבר אחד. בדברי בפרד"ס פתחיה דן באריכות על השימוש בספרות חיצונית (עיין באריכות בכרם פתחיה ח"א גפן ז). יסוד זה של ידיעת הסטוריית הזמנים הייתה אצל הרב נריה זצ"ל אבן יסוד. ספרי חשמונאים, יוסיפון , צמח דוד גאנז, ועוד' ספרים רבים מצוטטים מתוך ידיעת ההיסטוריה של עם ישראל על בוריה. גם כאן הרב נריה זצ"ל קיבל את הדרך המיוחדת המוכנה לראות ולשמוע מחכמי האומות את עמדתם ולהתאימה לרוח היהדות האמיתית.
עמל וחקר
הרב פתחיה מנקין זצ"ל היה רב של קהילות ברוסיא, מתוקף תפקידו זה היה בקיא גדול בהוראה שאלות רבות עסק בהם, (חלקם קובצו באורחות פתחיה). לעומתו בנו הרב נריה זצ"ל לא היה בעל הוראה למעשה אבל קיבל מאביו את העמל והחקירה המיוחדת. כשם שראה בבית אביו את "העמל וחקר הרבה" כך גם הרב נריה זצ"ל, מאמריו לא נכתבו ביום אחד, אלא הדברים נכתבו וחזר ולמדם לאחר מכן (בד"כ בתקופת הקיץ, כשאין את עומס הישיבה וחתונות), מתוך השקט ושלווה. במהלך השנה כולה עבר בספריות ועסק בשמועתו מחפש מי שעסק בשאלה זו או אחרת, משלים מעתיק, מצלם, מכניס לתיקיה כדי שכאשר יבוא לסדר את הסוגיא עד תומה תהיה בפניו השקפה כוללת. את העמל והחקר הרבה, קיבל מבית אביו.
סיכום
הרב נריה זצ"ל מספר לנו את הנקודות היסודיות שקיבל מבית אביו, וראינו כיצד תכונות אלו התגלו בו במלא הדרם. ללמדנו את תורת האב ובנו.
אמנם כאשר בא הרב נריה לארץ ישראל התווספו לאביו עוד שני רבנים גדולים, הראי"ה קוק זצ"ל והגרי"מ חרל"פ זצ"ל מהם ינק את יסודות תורת ארץ ישראל וקדושתה.
כך מתגלה בפנינו דמות מיוחדת זו בהדרה, וזו תורה שיש לה בית אב.