"נולדתי למשפחה מסורתית בערד", מספר אריאל חן, 45, נשוי ואב לשניים, תושב ירושלים העוסק בצילום, בימוי ועריכת וידאו. "כשהייתי בן שלוש הורי התגרשו, ואמי, אחי ואני עברנו לאשקלון. משפחתה של אמי הייתה דתייה ברובה ומאוד עטפה אותנו, ואני מניח שיש לכך השפעה על זה שמגיל מאוד צעיר היה לי קשר חזק עם אלוקים. אמנם למדתי בבית ספר חילוני אבל הלכתי עם כיפה, ובכיתה ד' אמא העבירה אותי לבית ספר דתי".
אני מניח שגירושין עבור ילד כה צעיר הם עניין לא פשוט בכלל.
"זה אכן היה קשה מאוד עבורי. עד היום אני זוכר ששאלו אותי עם מי אני רוצה לגור ונקרעתי בין אבא לאמא. מאוד אהבתי את שניהם, והיה קשה לי להחליט. תמיד הייתה לי תקווה שהם יחזרו ולא אצטרך לבחור, אבל זה לא קרה. ואם זה לא מספיק, כשהייתי בכיתה א' הוחלט שאעבור לגור עם אבא בירושלים, ובדרך עשינו תאונה קשה. אבא שלי נרדם על ההגה. איבדתי את ההכרה, והתעוררתי בבית החולים. איכשהו אמא שלי שמעה על זה והגיעה אלינו מהר, ומבית החולים חזרתי לגור אצלה.
"השנים עברו, הלכתי ללמוד בישיבה התיכונית 'אור עציון', והתגבשנו לחבורה קרובה של עשרה חברים. הייתי עוף מוזר בחבורה כי הייתי היחיד שההורים שלו התגרשו. זה לא היה נפוץ אז כמו שזה היום. זה היה כמו אות קלון שהייתי מסתובב איתה בכל מקום. בכיתה י"א החבר'ה החליטו לעזוב את הישיבה, ובעקבותיהם גם אני עזבתי.
"בתקופה ההיא הייתי די לייט, שיער ארוך, צמידים, אפילו מדי פעם מחלל שבת. בדרך החוצה, אבל לאט. אחרי התיכון התגייסתי לנח"ל, הייתי החייל הדתי היחיד במחלקה, וזה דווקא חיזק אותי. האמונה שלי התערערה מבפנים, אבל הייתי בתפקיד של הנציג הדתי. בתקופה ההיא עשינו לא מעט מארבים בלבנון, ואחד מהם היה במוצב של צד"ל בערב ראש השנה. באחד הבקרים שבהם היינו שם התחילו לירות טילים על המוצב, אחד הטילים פגע באחד מחיילי צד"ל, והוא איבד יד ורגל. הייתי חובש אז הזעיקו אותי אליו, והייתי בפחד גדול. הוא מאוד סבל, וזה היה מחזה נורא. פינינו אותו במסוק, אבל לאחר כמה שעות הוא נפטר. לקחתי את זה מאוד קשה, ולמרות שיצאתי לחג הביתה הייתי מאוד עצוב. לקח לי תקופה ארוכה להתאושש ממה שקרה שם".
כשהנשמה מאירה
"אחרי השחרור הרגשתי מאוד תלוש" ממשיך אריאל. "התחלתי לעבוד באבטחה, כבר לא רציתי להיות דתי אבל גם לא ידעתי איך לצאת מזה, וחברים שלי אמרו לי: 'בוא איתנו למסיבות, זה ישחרר אותך'. לאט לאט נגררתי אחריהם, הפסקתי להיות דתי, ואז החלטתי לטוס לחו"ל. ארבעה חודשים טיילתי באוסטרליה, שם פגשתי חברים ונסעתי איתם להודו למשך חצי שנה. כשחזרתי לארץ לא הצלחתי למצוא את עצמי, ולא ידעתי מה אני רוצה להיות. חזרתי לגור אצל אמי באשקלון, ולאחר מכן התחלתי ללמוד קולנוע במכללת ספיר. אחרי שנה שם הרגשתי שזה לא נכון עבורי, ועברתי לירושלים. מישהו שהכרתי פתח שם בית קפה, והציע לי לנהל את המקום".
יש לדעתך קשר בין המעבר לירושלים לבין חזרתך בתשובה?
"אני מאמין שכן. בירושלים הרגשתי פתאום חיבור למקום רוחני יותר בתוכי. ניתקתי את הקשר עם החברים מהבית, ולמרות שבשלב מסוים בית הקפה נסגר נשארתי לגור בעיר. בתקופה ההיא חיפשתי לחזור לקשר עם אלוקים וקצת לפני שהמקום נסגר אחד העובדים אמר לי: 'יש מקום בשם מכון מאיר שיכול לעניין אותך'. הגעתי למכון אבל לא הרגשתי חיבור, ובכל זאת המשכתי להגיע. אחרי כמה פעמים שהגעתי למכון ישבתי לדבר עם הרב יואב מלכא, והוא חדר לי לתוך הנשמה. במפגש של כמה דקות הוא עשה לי ניתוח קרביים. נגע בי במקומות שהרבה זמן אף אחד לא נגע בהם. בזכות השיחה עברתי לגור קרוב למכון, ולהגיע יותר.
"אחרי תקופה מסוימת רציתי לעלות שלב, והרב יואב המליץ לי לגור וללמוד במכון. לצד הלימודים עבדתי בערוץ מאיר וזה היה איזון טוב, אבל בכל זאת היה לי קשה מאוד. ראיתי דברים יפים בתורה, אבל גם הדרך השנייה קרצה לי. היו ימים שבהם הייתי שואל את עצמי מה אני עושה פה, חושב שאולי כדאי לחזור לחברים. בסופו של דבר נשארתי, למדתי במכון כשנה וחצי, ולפתע הגיעה הצעת שידוכים מאמא שלי. ההצעה התבררה כמתאימה, ולאחר מספר חודשים התחתנו".
חיים בסרט
"התחלתי ללמוד קולנוע ב'מעלה', אשתי הייתה מורה, וחצי שנה אחרי הנישואים הרגשנו שחרב עלינו עולמנו. אשתי הרגישה לא טוב במשך תקופה אז עשינו כמה בדיקות, אבל חשבנו שזה לא משהו רציני. יחד עם זאת הרבה פעמים קורים לך בחיים דברים בלתי צפויים, ובהקשר זה אני יכול לומר שלעולם לא אשכח את הטלפון שקיבלנו מהמרפאה שבה נבדקנו. זה היה ביום חמישי, היינו בחופשה בצפון, והתקשרו אלינו מהמרפאה ואמרו שהרופא רוצה לפגוש אותנו. אמרנו שאנחנו בחופשה ונגיע ביום ראשון, אבל הודיעו לנו שזה דחוף ועלינו להגיע מיד. כשהגענו לרופא הוא אמר לנו שלאשתי יש גידול סרטני ממאיר ברחם. זה היה הלם טוטאלי עבורנו. אשתי נשארה חזקה, היא ממש גיבורה, אבל אני התפרקתי לחלוטין".
נוכח בשורה שכזו, מהיכן שואבים כוחות להתמודדות עם מכה כל כך קשה?
"אחד הדברים שעזרו לי להתמודד עם המצב היה שהתחלתי לצלם את מה שעברנו. בקושי הכרתי את אשתי אז, והיינו צריכים לעבור דבר מאוד לא פשוט יחד, והרגשתי שזה יכול לעזור לי להתמודד עם המצב. במשך שנה וחצי צילמתי אותנו, ובסופו של דבר הפכתי את זה לסרט תיעודי של כחמישים דקות, שהיה סרט הגמר שלי בלימודים. אחרי שהסרט יצא אשתי ואני הסתובבנו איתו במשך שנתיים בכל רחבי הארץ, סיפרנו את הסיפור שלנו וזכינו לקדש שם שמיים".
אני נזכר כעת שבתחילת שיחתנו אמרת שאתה אב לשניים. זה מדהים.
"זמן קצר אחרי מה שקרה הרופאים אמרו לנו שהריון זה משהו שמאוד יכול לעזור למצב, ולאחר שנתיים של טיפולי פוריות ברוך ה' הצלחנו להיקלט. זה היה היריון מאוד מסובך, הילד נולד בשבוע ה-27 להיריון, אבל תודה לאל הוא הסתיים טוב. הרופאים אמרו לנו שאם זה היה קורה חמש שנים לפני כן היו מוכרחים לכרות את הרחם, אבל בזכות הטכנולוגיה הצליחו לטפל בגידול באופן נקודתי.
"אחרי כל מה שקרה רצינו להמשיך הלאה, אבל שוב לא הצלחנו להיכנס להריון. כך היה המצב במשך עשר שנים, שבמהלכן לא פעם פשוט רציתי להפסיק את הסבל וליהנות ממה שיש, עד שבהמלצת הרופאים ובליווי מכון פוע"ה החלטנו ללכת על כיוון של פונדקאות. לאחר תהליך ארוך מצאנו מישהו מתאימה, והכלל בעניין הזה הוא שיש לכל היותר שישה ניסיונות עם האישה שנמצאה מתאימה, ואם זה לא הולך שש פעמים אי אפשר לנסות שוב וצריך למצוא מישהי אחרת, מה שכמובן לא פשוט בכלל.
"הקב"ה תמיד הביא אותנו לקצה וגם מעבר אליו בעניינים האלה, ובניסיון השישי והאחרון הצלחנו איתה. תודה לאל לפני כשנה וחצי נולדה לנו בת מקסימה, ובזכותה הרבה לחץ השתחרר. אמנם עברנו ייסורים רבים, אבל בתוך כל זאת כשאני מדבר על הדברים שכה הסעירו את חיינו אני לא יכול שלא לומר שמכון מאיר תמיד היה שם בשבילנו. גם ובמיוחד בדברים הכי קשים שעברנו. בנוסף לכך, האמונה החזקה שקיבלתי במכון הייתה הדבר העיקרי שהחזיק אותי, ובלעדיה ברור לי שלא הייתי שורד את הניסיונות האדירים הללו".
--
לכל התכנים של אבנר שאקי לחצו כאן
לתכנים נוספים מבית ערוץ מאיר לחצו כאן