"אני מורה לקירוב רחוקים בארצות הברית. היום שאלתי בכיתה למה אנחנו חוגגים את חנוכה, ואחת התלמידות ענתה: כי העתקנו את כריסמס. כל כך נעצבתי. אני צריכה עזרה עם זה". ככה התחלתי את הבוקר. מייל מבחורה מתוקה, שמוסרת את נפשה בדיוק בשביל שילדות יהודיות לא יענו כאלה תשובות מבאסות. האמת שהמייל הזה הגיע לי בדיוק בזמן. הוא עשה לי סגיר בזרם המחשבות שמתרוצצות בראשי כבר כמה שבועות על החג הצבעוני הזה.
עבודה בעיניים לתפארת
בעלי ואני טסנו ללונדון לארבעה ימים. תגידו פששש. ועכשיו קחו את הפששש בחזרה. כי זו הפעם הראשונה אחרי עשרים שנה שהסכמתי שנצא לחופש יחד, נטולי ילדים, בעוד הגוזלים חסרי הישע נשארים בבית. לסבר את האוזן, הגוזל הגדול בן 19. בדיוק, 19 שנים לא יצאנו לדייט אמיתי ונצרך. תוסיפו לזה חודשי היריון והגעתם לחישוב: עשרים שנים נטולות חופשה זוגית! את טור הגבורה שלי וכמה כיפית לונדון נשמור למועד אחר. על ההליכה ברחובות לונדון נדבר עכשיו.
הרחובות כבר מקושטים לקראת פתיחת עונת החגים. בכל מקום תלויות אלפי נורות קטנטנות מהבהבות, שהופכות כל רחוב מצ'וקמק למרשים במיוחד. עצי האשוח הסינתטיים זורקים נגיעת טבע ירוק ומזויף בתוך האפרוריות הלונדונית האייקונית. בקיצור, חגיגה לעיניים. גם בחנויות עצמן הכול כבר מקושט. אשפי השיווק הגדילו לעשות והקימו בחנויות הכולבו מחלקות עונתיות שמציעות שלל מתנות לחג וקישוטים לתלייה על העצים הביתיים. להיכנס למחלקות האלה זה כמו להיכנס למפעל של ווילי וונקה, ריחות מופלאים וצבעוניות קסומה. מרישא ועד סיפא, במיומנות של קוסם, מכניסים אותך לפנטזיה מושלמת של זמנים ומועדים לששון, למניין טעותם.
לא פשוט לי להסתובב בין הירוק־אדום הזה. זה מחזיר אותי לשנות התיכון האמריקניות שלי. זה פורט על נימי גרסא דינקותא, על זיכרונות יפים מימי בחרות ובורות. אבל בואו נגיד את האמת, עונת החגים הנוצריים יצאה מזמן מגדר המשמעות הנוצרית שלה והיא חג מסחרי לכל דבר ועניין. אף אחד לא נותן דעתו על יום הולדתו של ההוא, בעודו מתלבט אם לקנות סוודר ב־50 אחוז הנחה או מעיל ב־70 אחוז. בגדול, הרגש הרווח הוא שיש פה סיבה למסיבה, תקופה שנותנת לכולם את התקווה שימים טובים עוד יכולים לבוא. תקופה בשנה שבה אנחנו יכולים להיות יותר סבלניים, נחמדים, מאושרים ובעיקר עם הרבה פחות כסף בארנק. אין מה להגיד, הנוצרים האלה יודעים לשווק את החגים שלהם ולארוז אותם באריזה יפה עם הסרט המושלם. זו עבודה בעיניים לתפארת. קשה לא להיסחף לאווירה החגיגית, לא לזמזם את השירים הקליטים (שדרך אגב מדברים רק על שלג וחורף), לא ליהנות מחלונות הראווה המושקעים. שקר החן והבל היופי במיטבו.
באחד הערבים הלונדוניים ישבנו עם קרוב משפחה. הוא גדל בצרפת ובאנגליה, בן למשפחה יהודית פוסט־שואתית. כמו הרבה משפחות פוסט־שואתיות, גם המשפחה שלו התרחקה מהיהדות. השיחה התגלגלה לשאלות שלו על החיפוש היהודי שלנו, להסברים שלי על ברכות לפני שאכלתי אוכמנית עסיסית ועל החגים בכלל. את הז'רגון היידישאי הוא הכיר בצורה מרשימה. הז'רגון מורכב ממילים שבתור נערה לא הכרתי כלל. מילים כמו מילחיק (חלבי), המן־טאשר (אוזני המן) או יארצייט. הוא שאל מאיפה אני מכירה את המילים האלה, כי אשתו הישראלית לא שמעה עליהן מעולם. סיפרתי שבשנה שעברה הקטן שלנו היה בגן דוברי אנגלית, שם הוא ירש מהגננת מילון ומבטא יינגלישאי (מיקס של אנגלית ויידיש). אחד ההיילייטים של השנה היה כשבאנו לעשות לו כפרות. הוא שאג: "אבא, לא אומרים כפרות, אומרים כפארוס" (במלעיל). "מה זה כפרות?" אותו קרוב שאל בתמיהה. "מה? כפרות, כפרות, זה שעושים עם התרנגול לפני כיפור", עניתי בתדהמה. "אין לי מושג", הוא הסתכל עליי בשוק כאילו שלפתי עכשיו מנהג יהודי מומצא מהשרוול. הסתכלתי על אשתו. "נו, כפרות, יום כיפור... לא אומר לך כלום?" היא ניסתה. "אפילו היא יודעת מה זה", התערבתי. "אין לי מושג", הוא חתם.
החבל לא ניתק
נעתקה לי הלסת וחבל, היינו באמצע הארוחה והאוכל דווקא היה זקוק ללעיסות. זו הפעם הראשונה שפגשתי יהודי שלא שמע על כפרות. הוא היה מופתע מההפתעה שלי. הוא הסביר לי משהו שלא ידעתי כלל והעציב אותי מאוד: הרבה יהודים אירופאים, הבריטים בעיקר, נטולי קשר ליהדות. הוא אישית לא מכיר יהודים בריטים חילונים שנושאים את היהדות שלהם בגאווה. דווקא דור המהגרים היהודים האמריקנים יצר זהות יהודית אמריקנית עם המון מאכלים, מסורות ומנהגים. היהדות שלהם אינה נחבאת, היא נחגגת. כנראה יש לזה קשר לכך שיותר קל להרגיש חופשי בארץ קיבוץ הגלויות והאפשרויות הבלתי מוגבלות. יותר קשה ליהודים לחזור לבתים שמהם גורשו בזמן השואה ולפתוח דף חדש נטול פחד, חששות ומשקעים.
הרגשתי התפכחות גדולה. עד אותו רגע חשבתי שאני גדלתי בורה, משוללת ידע יהודי בסיסי. אבל מתברר שמי שחי בארץ ישראל אינו מנותק טוטאלית מהיהדות שלו, גם אם היא מסתתרת ממש טוב. אנחנו הישראלים שואפים לריאות אווירא דקדושה, בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם לא. מעשנים פסיביים של קדושת הארץ. כמו שהעיניים סופגות את חגיגות הכריסמס, להבדיל, ככה אנחנו הישראלים נושמים את החגים, שואבים סופגניות בקופה בסופר וקונים עוגת גבינה בשבועות. נהיה רחוקים כמה שנהיה.
"כי העתקנו את כריסמס", ענתה הילדה למורה שהזכרתי מתחילת הטור. המשפט הזה צריך להיות לנו חקוק טוב טוב בראש. בשיח הישראלי, אשר נע בין חילוניות לחרדיות, אנחנו במשא ומתן תמידי בשאלה מיהו יהודי. גם אלו שאינם שומרים תורה ומצוות מבקשים שלא נגדיר להם את היהדות שלהם. הם יהודים במינון הנעים להם. אל תטיפו, הם מבקשים. אל תנכסו אליכם את השבתות שלנו. הם מוכנים להילחם על היהדות החילונית שלהם. בעיניי יש פה תקווה. הנר דולק והחבל לא ניתק. השיח שמתנהל בחודשים האחרונים על צביון המדינה, על המרחב הציבורי שלה ועל המינון היהודי שנכון להיות בו – יקיריי, אלו מותרות. אנחנו צריכים להסתכל החוצה ולהבין שאנחנו, היהודים הישראלים, חיים בבועה שהיא הדובדבן שבקצפת. כשכל ילד ישראלי מכיר את "בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד", כשהרוב המכריע של הישראלים מדליקים נרות חנוכה שמונה ימים למהדרין מן המהדרין, כש־63 אחוזים מאיתנו מנקים את הבית מחמץ בפסח, במקומות אחרים בעולם בינתיים מסתובבים אנשים שהם אחים שלנו אך הם נטולי כל מושג יהודי בסיסי.
והבור ריק אין בו מים. אומר רש"י: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. זה בדיוק המקרה. ברגע שהיהדות נעלמת מחיי היהודים בעולם, ייכנסו לחור השחור הזה נחשים ועקרבים. כשאין גאוות יחידה יהודית, כשניתקת שרשרת הדורות של עבודת ה', אז הנורות המהבהבות של כריסמס מסוגלות לגרום לעיוורון, לשיכרון חושים ולאמונה שחגים זה באמת מתנות, סיילים ועבודה בעיניים.
לתגובות:ayakremerman@gmail.com
***