"הספר הזה נכתב ביזע ודמעות. יאיר ישב בחדר הסמוך וכתב. הרבה פעמים כשהייתי עוברת לידו הייתי רואה אותו בוכה. הוא שחרר הרבה דברים שהיו אצורים אצלו", כך מספרת דסי שטרן, רעייתו של יאיר שטרן, תוך שהיא מפצירה בי לשתות קפה ולטעום מהעוגיות הביתיות שלה. דסי מופיעה בספר לא אחת. החיים המשותפים שלהם, מההיכרות ועד החתונה, מאילת ועד וושינגטון דרך לידת הילדים וגידולם, מקופלים בספר החדש של בעלה 'יאיר בן "יאיר"' בהוצאת ידיעות אחרונות.
שטרן מסכים איתה: "יש בספר דברים שסחבתי איתי עשרות שנים ולא היה לי זמן לכתוב עליהם, הייתי עסוק. אבל עכשיו רציתי להוציא הכול. אני מרגיש שיש כאן חידוש. זה מאוד דומה להולדת ילד, רק עם הרבה יותר מתשעה ירחי לידה". בני הזוג שטרן דיברו עם ילדיהם ונכדיהם על האב־הסב אברהם "יאיר" שטרן. אי אפשר שלא. תמונה גדולה שלו מביטה עלינו מצד אחד של הסלון, פסלון לבן של ראשו מביט בנו מפינה אחרת. הוא כאן, הוא נוכח, ואף על פי כן שטרן הבן הרגיש שמשהו בפאזל עוד לא סופר, עוד לא נשלם. "דברים שהיו בנפש שלי. איך אתה גדל וחי עם אבא שאיננו ובכל זאת ישנו כל יום. יש דברים שאתה מרגיש אבל לא מוציא אותם החוצה ולא חולק עם אחרים, כי יחשבו שאתה פסיכי. אתה הרי מדבר עם רוח, עם אדם מת. אי אפשר לדבר עם המתים, אבל אני מדבר איתו כל הזמן. כל זה היה חבוי. עכשיו החלטתי שאני אוציא את מה שיש לי על הלב בספר, אעלה את הכול על הכתב".
"היישוב צהל שהרגו את הטרוריסט"
"למה כולם שמחים?" שאלתי, "למה הם רוקדים?"
"עכשיו תהיה לנו מדינה יהודית", אמרה אמא, הושיבה אותי על ברכיה והתאמצה לעצור את הדמעות. "כדי להשיג את המדינה הייתה מלחמה נגד הבריטים, ובמלחמה הזאת נהרג אבא שלך". (עמוד 12)
בכ"ט בנובמבר 1947 הרחובות מלאו בחוגגים נרגשים. האו"ם הצביע בעד תוכנית החלוקה. ליהודים תהיה מדינה. בדיוק אחרי ההצבעה החליטה רוני, אמו של שטרן, לגלות לו את האמת הכואבת. לספר לו שאביו אינו שוהה בחוץ לארץ כפי שאמרו לו תמיד אלא שהוא נהרג ולא ישוב לעולם.
"זה היה סוף העולם. העולם שהכרתי עד אז חרב באותו רגע. עד אז האמנתי שיש לי אבא והוא יחזור. ילד בן חמש, מה הוא יודע? פתאום מספרים לו את האמת המרה, שאין אבא ולא יהיה. זו מכה אדירה. המכה הכי גדולה שחטפתי בחיים. אחרי מכה כזאת אתה יכול לעמוד בהכול".
אברהם־יאיר שטרן נרצח בכ"ה בשבט תש"ב על ידי הבריטים, שמצאו אותו מתחבא בארון בגדים בדירת מסתור. בנו יחידו שנקרא על שמו נולד ארבעה חודשים אחרי שאביו כבר לא היה בין החיים. שטרן כותב שכל הסביבה ידעה שהוא יתום: המשפחה, החברים, אפילו הילדים בגן. רק הוא חי בבועה של אשליה במשך חמש שנים. שטרן מעולם לא שאל את אימו מדוע בחרה בתאריך החגיגי הזה כדי לגלות לו. נותר לו רק לשער. "ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה קבעה שתהיה מדינה יהודית. אומנם לא חלום הדורות, מדינה יהודית קטנה בצד מדינה ערבית, אבל משהו שלא היה אלפיים שנה. יאיר לחם למען מדינה יהודית עצמאית. אני חושב שהיא בחרה את הרגע הזה כדי להגיד: זהו, עכשיו כשיש מדינה יהודית החלום של יאיר הוגשם והמטרה שלשמה הוא נפל הושגה. הגיע הזמן לספר לילד את האמת". והיה עוד משהו: "בשלב הזה היא כבר הייתה נשואה לאדם אחר וכבר הייתה לה תינוקת". שטרן, יש להסביר, גר אז אצל סבו וסבתו, ואימו עם בעלה והאחות החדשה גרו ברמת גן. "עד אז לא שאלתי, אבל אני חושב שהיא הבינה שלא תוכל לסחוב את הסוד הזה עוד זמן רב. זה התחבר ביחד".
אברהם־יאיר שטרן לא רצה להינשא. הוא לא רצה להותיר מאחוריו אלמנה. הוא אהב מאוד את רוני ולא רצה לאמלל אותה. מי שהבין שטובים השניים מן האחד ושרוני ואברהם נועדו זה לזו היה דוד רזיאל, מפקד האצ"ל וחברו הטוב של יאיר עד לפיצול הארגון. הוא היה זה שגרם להם להיפגש לאחר שנפרדו. השניים החליטו להתחתן בידיעה שלא יהיו הורים. "אינני מסוגל לוותר עלייך", אמר לה יאיר, "דעי לך שחיינו יהיו קשים ותצטרכי לוותר על אימהות. ילדים לא יהיו לנו", אמר לרוני לפני שנישאו. הוא לא רצה להותיר מאחוריו ילדים יתומים, והיא הלכה אחריו לחיים קשים שכמעט לא היה בהם יחד. דווקא כשטבעת החנק התהדקה וכדורי הבריטים היו קרובים מתמיד, אברהם החליט שכן, הוא רוצה ילד כדי שתהיה לה מזכרת ממנו. כך כותב שטרן בספרו.
אני שואלת את שטרן אם הוא כועס על ההחלטה של אביו, שבנו ייוולד ויגדל יתום מאב. "לא, להפך", הוא עונה ומפתיע בתשובה חד־משמעית. "אני רק אומר תודה. כי אם אבי היה מחליט הפוך, לא הייתי נולד ולא היו לי את החיים שלי ולא הייתה לי דסי ולא את הילדים הנהדרים שלי ולא את הנכדים. דבר שני, הוא לא יכול היה ללכת בדרך אחרת. הוא ידע שהוא במלחמה ושהוא עומד למות, ודבק בדרך שלו עד הסוף. כל החיים שלו היו קודש למטרה מסוימת. הוא ידע שהוא ישלם מחיר והוא לא יכול היה לשנות את זה, לפרוש, להיות בעל, לגדל משפחה. זה לא הסתדר".
שטרן הבן לא גדל לבד. הורי אימו, אחיה ומשפחותיהם העניקו לו הרבה אהבה וסייעו לו במגורים, בעבודה, בכל אשר פנה. הוא אפילו הספיק לספוג את קרבתה של אם אביו - הדסה לאה שטרן, שנפטרה כשהיה קטן. שטרן היה עטוף מכל כיוון, וזאת בשעה שלמשפחה עצמה היה מאוד לא פשוט. "כשהתבגרתי הבנתי שהמשפחה שלי חטפה בעצמה מכה איומה ונוראה. עצם הירצחו של יאיר, הבעל, הבן, החתן, הגיס - הייתה מכה קשה. גם אם היה מת בתאונת דרכים זו הייתה מהלומה, על אחת כמה וכמה רצח כזה מזעזע, אבל זה לא היה רק זה. אם הוא היה מת בתאונת דרכים והשכנים והסביבה היו באים לנחם, זה היה אולי מקל על הכאב. אבל פה לא רק שלא באו לנחם, אלא כל היישוב צהל משמחה שהרגו את הטרוריסט. במקום שיבואו לנחם את המשפחה אנשים התרחקו מהם, הסתכלו עליהם בעין עקומה, אמרו עליהם כל מיני דברים לא יפים. לאמא שלי קראו 'אשתו של טרוריסט', ההורים שלה עברו לרמת גן כדי להתרחק מהאנשים שלא דיברו אליהם יפה או הפנו להם כתף קרה. גם אחים של אמא שלי, הדודים שלי, ראו את אמי מתאלמנת ונשארת לבד בעולם עם תינוק ולא נותנים לה עבודה. גם עליהם עברה תקופה קשה".
הפרקים העוסקים בהתבגרותו של שטרן ובמציאת מקומו בעולם כעיתונאי רצופים בהכרת הטוב ובהעלאה על נס של אנשים שעזרו לו. היו שם קרובי משפחה, ראש עיריית רמת גן אברהם קריניצי, שנתן לאימו עבודה, הרב יצחק ידידיה פרנקל שלימים היה רבה של תל אביב ותמך במשפחה, ואחרים. אבל מול האוהבים האלה היו גם שונאים גדולים שהתנכלו למשפחתו וגם לו. להם, במפתיע, הוא לא נוטר טינה.
"כשהייתי נער מאוד כעסתי על הצד השני וזלזלתי בבן גוריון ובמנהיגות הסוציאליסטית של ישראל. אבל כשהתבגרתי התחלתי לראות את זה בעיניים אחרות. מי שהייתי צריך לשנוא, ואני שונא אותם עד היום, זה את ממשלת בריטניה, את המדיניות הבריטית ואת הצביעות הבריטית". הכול חוץ מכדורגל אנגלי, שאותו הוא דווקא אוהב.
האנגלים הכירו אי פעם בכך שאביך הוצא להורג ללא משפט?
"לא. הגרסה שלהם עד היום היא שהוא ניסה לברוח והם ירו בו תוך כדי בריחה. זו גרסה שקרית, אבל היא התקבלה על ידי כל הגופים הרשמיים". אבל הכעס שלו על הבריטים אינו קשור רק לאביו. "אחרי הרצח של יאיר הם עוד החמירו את היחס ליהודים. אחרי שנגמרה מלחמת העולם השנייה הם היו יותר רעים כלפי היישוב. הם לא נתנו לשרידי השואה, שהיו אבק אדם, שארית הפליטה, להגיע לארץ. הם הטביעו אותם בים, שלחו אותם בחזרה לאירופה או למחנות מעצר בקפריסין. זה הכי גרוע בעיניי. שהם מנעו עליית יהודים שהיו במצב הכי נורא שהאנושות הייתה בו אי פעם. הצביעות הבריטית, המדיניות המתחסדת והרצון למצוא חן בעיני הערבים, זה מכעיס אותי עד היום".
למה לא התנקשתי במורטון?
"כ"ה בשבט תש"ט, פברואר 1949. אני בן שש וחצי, נוסע עם סבא מרדכי בורשטיין. היעד - בית הקברות בנחלת יצחק. אני יודע שיש דבר כזה, בית קברות, אך מעולם לא הייתי בו. אזכרה ראשונה לאבי לאחר קום המדינה. ברחבת הכניסה לבית הקברות נקבצים מאות בני אדם... לראשונה אנשי לח"י נפגשים לאור יום... מישהו נותן את האות וכל ההמונים עומדים דום ושרים 'חיילים אלמונים' בקול גדול... השירה פורצת את גדרות בית הקברות ועולה אל השמים... בתום השירה רבים ניגשים אליי, מזדהים, מלטפים, מאשרים לי בקולם 'אנחנו חייליו של אבא שלך'... שם במעמד הר סיני הזה... נזרעו בלי ידיעתי הזרעים הראשונים שצמחו לימים להכרה במוחי וברגשותיי: אני עם האנשים האלה אלך תמיד". (עמוד 51)
בחרת לתאר את האזכרה הראשונה של אביך, שבה נכחת, במילים "מעמד הר סיני".
"לראות את אבא שלי בתור אבן, סלע, ומאות אנשים מסביב מקיפים אותי ופתאום כולם שרים בקול רם 'חיילים אלמונים' והקול הולך מתוך בית הקברות ועולה לשמיים, בשבילי זה היה רגע מדהים", קולו של שטרן נשנק, "זה שינה את ההתייחסות שלי לאבא שלי. פתאום ראיתי את כל המאות האלה שהיו תחת הפיקוד שלו באים לשם. עד אז הם לא יכלו, התחבאו במחתרת. זה היה בשבילם כמו לעלות לבית המקדש, וכל שנה הריטואל הזה חוזר על עצמו ולאט לאט אנשי הלח"י המקוריים נעלמים, הולכים לגן עדן, אבל במקומם מגיעים אנשים אחרים, משפחות, הילדים שלהם, הנכדים שלהם, קרובים. זו תחושה של כוח ועוצמה".
אנשי הלח"י היו המשפחה הגדולה והמורחבת של שטרן הבן. "אני מאמין שלחלק מהם היו גם ציפיות ממני שאכנס לפוליטיקה או לתפקיד מנהיגותי ברמה הלאומית. אולי הם התאכזבו שלא הלכתי לשם".
למה לא הלכת לכיוון הזה?
"מכמה סיבות. אחת, התחלתי בקריירה עיתונאית ומהר מאוד הבנתי שבשביל להיות עיתונאי אתה צריך לא לגלות את דעותיך האישיות, אלא לדווח על ההתרחשויות מכל הצדדים בלי לשרבב את דעתך. שתיים, ברגע שנהייתי עיתונאי והכרתי פוליטיקאים, הבנתי שזה לא בשבילי. צריך לדעת לרמות, צריך לדעת להבטיח ולא לקיים ולעשות טריקים מלוכלכים ולהפר אמון. אני לא בנוי לזה. אני מנסה להיות אדם הגון, לא לשקר, לא להבטיח בלי לקיים. והדבר השלישי הוא שחשבתי שזה לא מתאים לי. גם יאיר לא היה פוליטיקאי. הוא היה מנהיג עם רעיון אחד דגול של שחרור המולדת, ולא היה אכפת לו מי הולך איתו, דתיים, חילונים, תימנים, עיראקים, אשכנזים. כולם היו בלח"י. ולפי מה שהבנתי מאמא שלי, אם הוא היה חי בקום המדינה הוא לא היה הולך לפוליטיקה. הוא היה חוזר לאקדמיה או הולך להיות משורר".
שטרן, שלא הכיר את אביו, קורא לו במהלך כל הריאיון יאיר, צורת דיבור שמעוררת מחשבה. הרי הוא אביו, ויאיר הוא השם הפרטי שלו־עצמו, למרות שאביו ביקש שהוא ייקרא אלישיב. מצד שני, הוא מעולם לא קרא לאביו אבא. לבנם בכורם מתוך הארבעה קראו בני הזוג שטרן שי. הוא נולד ממש כמו מתנה, ביום נישואיהם הראשון, וש"י הם גם ראשי תיבות של שטרן יאיר. הבן הבכור של שי נקרא יהלי, מעין פרשנות על המילה יאיר. במובן מסוים יש במשפחה הזאת ארבעה גברים שנקראים יאיר שטרן.
שטרן גדל בצילו של אביו תקופה ארוכה, עד שהחליט שהוא אומנם ממשיך להיות בנו ולשאת בגאון את המורשת, אבל הוא גם חייב לחיות את חייו שלו. "בגיל 16-15 רציתי לנסוע לאנגליה ולהרוג את מורטון (הקצין שרצח את אביו, ע"ל), להתנקם בו, כי פה לא הצליחו לחסל אותו. אבל אחר כך אמרתי לעצמי: נגיד שיהיה לך אקדח, ונגיד שתגיע לאנגליה, ונגיד שתהרוג אותו, הרי יתפסו אותך ואז מה? או שיוציאו אותך להורג או שתשב בכלא כל החיים, ואת יאיר זה לא יחזיר. ואז התחלתי לחשוב מה אני עושה עם עצמי והגעתי למסקנה שלהיות הבן של יאיר זה כבוד גדול, אבל זה לא מספיק. מה, כל החיים אהיה הבן של? אבא שלי בטח היה רוצה שאעשה משהו מועיל בחיים. הגעתי למסקנה שאני צריך ללמוד מקצוע, להשכיל, להתגייס ובבוא פרקי להקים משפחה".
היחס לחללי הלח"י בכלל ולאברהם יאיר שטרן בפרט השתנה לאורך השנים מניכור גמור, ריחוק והשפלה להכרה בתרומתם. מסירוב של הגימנסיה העברית להנציח אותו בלוח בוגריה לקריאת רחוב על שמו, ולהכרה רשמית אחרי שמנחם בגין עלה לשלטון. מאז האזכרות הפכו ממלכתיות, ויום הזיכרון הרשמי של כל חללי המחתרת נקבע בכ"ה בשבט, יום נפילתו של אברהם יאיר שטרן. בשנת 1980 הכירה המדינה בתרומת ארגון הלח"י לקוממיותה של המדינה והעניקה לחברי המחתרת את אות הלח"י.
"כל שנה משרד הביטחון שולח מכתב למשפחות השכולות ומצרף שי קטן. בפעם הראשונה ששלחו לאמא שלי משהו, זה היה מכתב עם ספר. הספר היה מבן גוריון. אני זוכר שהיא פתחה את המעטפה", הוא צוחק, "ואמרה: מה, לי? ספר של בן גוריון? הם לא מתביישים? עטפה את הספר בחזרה ושלחה אותו למשרד הביטחון עם מכתב: אני לא רוצה מכם שום דבר, אל תשלחו לי יותר כלום. ובאמת מאז הם לא שלחו לה כלום".
לא חושש ממשבר מנהיגות
"אחד הדברים הכי מדהימים המתרחשים בשנים האחרונות, הוא שיתוף הפעולה בין העמותות של יוצאי המחתרות - ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י - במאמץ להשכיח את שנאות העבר ולעבוד עבור הדורות הבאים". (עמוד 265)
כבר יותר מ־20 שנה משמש שטרן יו"ר העמותה להנצחת מורשת הלח"י. הוא מספיד את הלוחמים שהולכים לעולמם, מקפיד על שמירת קשר עם המשפחות ועוסק בהנצחה ותיעוד. ספרו מגולל גם את הקרע שנוצר בין לוחמי הלח"י בעקבות פליטת הפה של משה סבוראי, שהביאה לרצח יאיר, והניסיון שלו להכחיש זאת לאורך השנים. הוא לא מטאטא את הקשיים ומספר על המאמצים לשמר את המורשת ולהנציח.
מה היא מבחינתך מורשת לח"י?
"לח"י לא היה ארגון פוליטי אלא מחתרת לוחמת למען מטרה אחת בלבד והיא שחרור המולדת. ביום שהמולדת שוחררה והפכה למדינה עצמאית, לח"י סיימה את תפקידה ההיסטורי. אחרי קום המדינה, כשהמלחמה נגמרה, אנשים הלכו כל אחד לדרכו. החרדים חזרו למאה שערים, הקומוניסטים חזרו לקיבוצים שלהם".
לח"י משכה אליה אנשים ממקומות שונים בחברה הישראלית המתהווה. מה גרם לכך?
"קודם כול הקסם של יאיר, הכריזמה של אדם שהיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים ולמות. ודבר שני, הרעיון, החזון זה מלכות ישראל. להקים מדינה יהודית עצמאית אחרי אלפיים שנה ולמגר את השלטון הזר. ללח"י לא היו אינטרסים פוליטיים לעזור לאלה נגד אלה. היה לה חזון מאוד פשוט. כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות. כך הגיעו אנשים מכל קצות הקשת".
אני תוהה בקול אם דור שיש לו מדינה כבר 75 שנה יכול להעריך את מסירות הנפש, את הוויתור האישי ואת ההקרבה של דור מייסדי המדינה. שטרן פותח בנאום אופטימי שאין כמותו. "אני יכול להגיד לך מה אני רואה אצל הילדים והנכדים שלי. הילדים שלי היו ביחידות קרביות, אבל זו אולי לא חוכמה. הנכדים שלי הולכים ליחידות קרביות: יש לי נכד בסיירת מורן, אחד בקורס טיס והנכדה מתגייסת בימים אלה לצנחנים. אני רואה את הילדים האלה ואני רואה את החברים שלהם. כולם בצופים, ראשי גדודים, יוצאים למשלחות לחו"ל, הנכד היה בשנת שירות והנכדה במכינת תבור. מה זו שנת שירות? זו התנדבות למען החברה בלי תמורה. זה רק דוחה את הקריירה בשנה. אלה חבר'ה נהדרים. יש הרבה דרעק מסביב, אבל יש בעם שכבה של ילדים מאוד מסורים ומאוד ציונים. יש לנו שכבה מנהיגותית מספיק טובה ועבה שתשמור לנו על המדינה הזאת".
כתבים לא יכולים להיות פרשנים
"נותר לי רק תפקיד אחד לשאוף אליו - מנהל הטלוויזיה הישראלית. פעם רצית להיות העורך הראשי של 'מעריב', אמרתי לעצמי. אחר כך רצית להיות מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה. אז מה עוד נשאר?" (עמוד 189)
לאורך השנים מילא שטרן שורה של תפקידים בתקשורת הישראלית. הוא החל ככתב ספורט זוטר בעיתון מקומי, התקדם ל'מעריב', טיפס אל הטלוויזיה של הערוץ הראשון כשעוד הייתה בחיתוליה, ניהל את חטיבת החדשות ולבסוף היה למנהל הטלוויזיה. פרקי הספר משובצים באירועים היסטוריים ופוליטיים שהוא סיקר או ליווה את סיקורם ממקום ניהולי, ויש בהם לא מעט עניין.
אנחנו נפגשים ביום שבו הופרחה לאוויר עוד שמועה לקראת הקמתה של הממשלה החדשה, הפעם בדמות איום לסגירת חטיבת החדשות של התאגיד. "אין דבר כזה לסגור את חטיבת החדשות", הוא מתקומם, "העילה היחידה לסגור כלי תקשורת ממלכתי או פרטי היא רק אם יש שם אי סדרים כספיים, אם תופסים אנשים גונבים מהקופה, אם יש הטרדות מיניות, ואז צריך להעמיד אנשים לדין ואולי לפרק את העסק. אבל אם הוא מתנהל בסדר - לא סוגרים".
שטרן גם נגד הפרטה, הוא רואה חשיבות בשידור הציבורי. "חשוב שיהיה שידור כזה ושהוא יהיה חופשי, שהממשלה לא תתערב לו בתכנים ושהעורכים המקצועיים יחליטו מה משדרים שם". אני מנסה לשקף לשטרן תחושות של מגזרים בעם, שהשידור הציבורי לא מביא את כל הדעות ונוטה שמאלה. הוא לא מקבל את זה וחושב שהם "בסדר גמור". "לעומתם, ערוץ 14 נהיה ערוץ של השלטון. וזה בניגוד לרישיון שניתן להם, בזחילה הם בנו לעצמם אימפריה. הם היו אמורים להיות ערוץ מורשת".
חנן קריסטל אמר לפני פרישתו שפעם היו מבדילים בין ידיעה לדעה והיום לא. יש אומרים שזה דווקא טוב, כי ככה אנחנו לפחות יודעים מי הכתב שעומד לפנינו ואילו משקפיים פוליטיים הוא מרכיב. מה דעתך?
"לא אכפת לי שאנשים מביעים דעות בטלוויזיה, אבל שיציגו אותם כפרשנים. היום יש ערבוב בין כתב לפרשן לנביא. אנשים מתנבאים, כל אחד יודע מה הממשלה תעשה, למחרת קורה הפוך, לא נורא, שכחו. זה לא טוב. עדיף גם שיביאו פרשנים מבחוץ ולא מבפנים. אתה רוצה להביא דעה של הימין? תביא פוליטיקאי מהימין, אתה רוצה להביא דעה מהשמאל? תביא פוליטיקאי מהשמאל, לא אנשים מהמערכת".
אפילו הבחירה מה ראוי לשידור ומה לא היא תלוית השקפת עולם. אז במובן מסוים אין באמת אובייקטיבי.
"אתה לא צריך להיות אובייקטיבי, אתה צריך להיות מנוסה. היה לנו כתב לענייני משטרה, אורי כהן אהרונוב. יום אחד הוא בא אליי כשהייתי מנהל החדשות ואמר לי: יש אחד שובת רעב, הוא קשר את עצמו לצלב והוא אמר שהוא יפגין עד שהוא ימות אם לא ייתנו לו כך וכך. אמרתי לו: אהרונוב, אם הוא ימות על הצלב, זה יהיה אייטם, אם לא אז לא. כעבור כמה שעות הוא ראה שאף כלי תקשורת לא בא, הוא ירד מהצלב והלך. אז עורך מנוסה יודע להבחין בין מה שאייטם למה שלא. הצופה לא יכול לקבוע מה לשדר".
שטרן לא מתרפק על תקופת העשייה האינטנסיבית של הטלוויזיה, ואפילו לא לתזמורת הסימפונית שניהל במשך 12 שנה. "אני לא מתגעגע לכלום. זה היה מאוד אינטנסיבי ואשתי גידלה לבד ארבעה ילדים. לכל דבר יש את הזמן שלו. כשהייתי מנהל התזמורת הייתי הולך לכל קונצרט ורואה שהכול בסדר, שסגרו את הדלתות והחשמל עובד ושהמזגן דלוק. היום אני הולך לאיזה קונצרט שאני רוצה ופשוט נהנה".
***