
השופינג של הסייל־סוף־שנה הוכתר בהצלחה. אורי קנה סווטשירטים לכל הילדים, חליפות טרנינג לגדולים ופיג'מת וואנזי לקטנים. זה לא היה פשוט, אבל הוא ידע שזה המאני טיים של השנה. ההנחות הגדולות עכשיו. אחר כך הכול יהיה ניו קולקשן. מין רוטינה שכזאת.
הוא עשה סלפי עם כל הקניות ושלח לאשתו. היא סימנה לו לייק, והוא חייך, מבסוט. בשארית כוחותיו נכנס לסופר, לקנות מוצרים לפנקייק שיכין לאפטר פארטי של גמר המונדיאל. השעה התאחרה ואורי היה בסטרס, הוא היה קצת אאוט ולכן נתקל בשכן שבא מולו, מפיל את ערימת המילים שנשא בזהירות. "סורי אליעזר", הוא מיד התנצל, אבל נתקל במבט זועף. "תן לי לעזור לך, פליז", התחנן, אבל השכן רק רתח עוד יותר. הוא שכח שבמשפחת בן יהודה אסור לדבר במילים לועזיות. ואיזו באסה שאליעזר חטף עליו ג'ננה בדיוק עכשיו, רגע לפני יארצייט המאה שלו.
מאהלן עד פודקאסט
כבר הרבה שנים מבכים את מותה של השפה העברית ואת החדירה הבלתי מרוסנת של שפות אחרות אל תוכה. פעם התלוננו על הערבית שקנתה כאן שביתה עם האהלן והוואלה והבאסה, אחר כך כעסו על שמות החנויות שהפכו לועזיים, כדי שכולם ירגישו שהם באמריקה ויקנו (עכשיו כבר אין צורך, כי באמת אפשר להקליק אמריקה לכל אתר שרוצים) ובשנים האחרונות נראה שכבר אין שליטה על אימוץ המילים הזרות לתוך השפה. העולם הטכנולוגי מתחדש בקצב הרבה יותר מהיר מהעבודה של האקדמיה ללשון עברית. אם אפשר היה לרדוף אחרי האינטרנט עם מרשתת, ואחרי האימייל עם דואל, הרי שכבר נהיה בלתי אפשרי להשיג את הסלולרי עם האפליקציות, הוואטספ, האינסטה, הגוגל טרנסלייט, הגוגל פליי, הפודקאסטים הבלוטוס ומה לא. וזה עוד לפני שדיברנו על שוק העבודה המאוד גלובלי שמכניס אלינו שפה שלמה בעיקר בגזרת ההייטק, אבל לא רק.
ביום שלישי ימלאו מאה שנים לפטירתו של אליעזר בן יהודה. האיש שנחשב מחייה השפה העברית הלך לעולמו בחנוכה, החג שבו עוסקים בחינוך ובתרבות יהודיים וישראליים, החג שבו מדברים על דבקות באמונה, על עמוד שדרה, על פך שמן זך שלא נטמא מהשפעות זרות. בן יהודה ואנשי דורו היו צריכים לטהר את בית המקדש של השפה שחולל עד היסוד וננטש, לפחות באופן חלקי, באלפיים שנות גלות. הם ידעו שבלי שפה אין תחיה ואין קיבוץ גלויות, אין ייחודיות של עם ואין המשכיות לתרבות היהודית העתיקה, שהיא היסוד של העם הזה.
לבן יהודה יש מקום של כבוד בתולדות העברית, אבל האמת היא שאדם יחיד לא יכול לחולל מהפכה. זו הייתה תנועה של סופרים ועיתונאים ובעיקר של עם, שדיבר בשפה ולימד בה בגנים ובבתי הספר, והתעקש לדבר בה בבית, וכתב בעברית שמות של חנויות ומכר בעברית גזוז, ונתן עודף בעברית, וכעס בעברית ואהב בעברית בהמון מבטאים. וגם גדוד היה, גדוד של מגיני השפה, חבר'ה צעירים (איך לא) שהחליטו לעשות לעברית יחסי ציבור. הם הדביקו מדבקות וכרוזים, ערכו כנסים ללימוד עברית ונלחמו נגד אלה שהתעקשו לאחוז בלועזיותם. הם הגדילו לעשות ואפילו זרקו פצצות סירחון ואבנים לאולמות שהוצגו בהם הצגות ביידיש. זו הייתה מלחמת תרבות של ממש. והם הרגו את היידיש (סליחה, תיאטרון היידישפיל) וניצחו.
לפני שמבכים את העברית, כדאי לראות איזו דרך היא עשתה במאה ועשרים שנה. העברית חיה ותוססת. היא לא רק שפת דיבור ושידור ולימוד וסלנג. היא חזרה להיות אגם התרבות שלנו. כמה שירים נכתבים בה, כמה סיפורים נבראים ממנה, כמה רבדים מתגלים בתוכה, מצלולים ומשמעויות, כשבאותיותיה קודש ובתוכה מסורת עתיקה, מדרשים ופסוקי תורה ונביא, דברי צדק וחסד, גאולה וחורבן. קמטיה של העברית, שכבותיה הרבות מספור, אפילו הנטישה החלקית לשנים ארוכות והחזרה המפתיעה אליה, רק העמיקו את שורשיה והרחיבו את הנוף שלה עד לקצה העין.
ובכל זאת, מה עושים עם התחושה שגם היום צריך לעמוד על המשמר? שהשפה זולגת מבין השפתיים, שחלופות הלועזית שגורות יותר, זמינות יותר ומובנות יותר?
בר־מן הוא בעצם מזגן
מה עושים? אפשר לשחק, למשל. כן, מתברר שהעלאת המודעות לעברית, ליופייה ולחשיבותה לא חייבת להתרחש בצמצום עיניים חמור וגם לא בנימה מתגוננת וחוששת. אפשר להשתעשע עם השפה באהבה ובגאווה ולהמציא אותה מחדש. לפני שנה וחצי יצא עדי ארבל במיזם שהוא קרא לו 'מילים תפוסות'. המיזם הוא בעצם משחק. מאתרים מילה לועזית ומתרגמים אותה לעברית, רק שהמילה העברית כבר תפוסה במשמעות אחרת.
דוגמאות? איך הייתם קוראים לבר־מן? מזגן. ברור, הוא הרי מוזג משקאות לכולם. זו מילה מצוינת, רק שהיא תפוסה עם המכשירים האלה שעושים לנו את האוויר חמים יותר בחורף וקריר יותר בקיץ. איך הייתם מכנים אדם שהוא קונספירטור? אולי זמם? נשמע מתאים. הרי מדובר על אדם שזומם מזימות. אלא ששוב, המילה הזאת תפוסה. היא הרי מתארת את המחסום שמניחים על פיהם של בעלי חיים. אם נחשוב על זה טוב, נגיע למסקנה שרדיו היה יכול היה להיות שמעון ודיסק און קי הוא בעצם שמרן. מה עם סלון? נכון, זו מילה לועזית ותיקה שנטמעה בעברית, אבל היא הייתה יכולה להיות אריח. רוטציה (שימו לב סמוטריץ' ודרעי) יכולה בעצם להיות מחלף וחבל שהכבישים לקחו אותה אליהם. נוסיף בונוס לאנשי המחשבים: אינטגרציה הייתה צריכה להיקרא ליכוד, רק שיש איזו מפלגה קטנה שכבר לכדה את המושג.
ל'מילים תפוסות' יש היום דף פייסבוק, סדנאות והפעלות שמזמינות את הציבור לחזור אל העברית, לחשוב עליה, לחדש ולהתחדש בה. אגב, ארבל חושב שכל ההמצאות האלה לא חייבות להישאר בגדר שעשוע בלבד. העברית הרי מלאה במילים שיש להן יותר ממשמעות אחת, למשל המילה קולע (גם למטרה וגם צמה), המילה מקור (גם של ציפור וגם במובן הראשוני) ועוד. לכן, אם רק נרצה נוכל להרחיב גם את המילים התפוסות ולהעניק להן משמעויות נוספות חדשות ומעניינות. לא צריך לחכות לאקדמיה, אפשר לרוץ קדימה. הרי כבר לפני מאה שנה שרו מגיני השפה: "בּוֹאוּ, אַחֲרַי, בּוֹאוּ/ שֶׁלָּנוּ הֶעָתִיד/ כִּי סִיסְמָתֵנוּ:/ יְהוּדִי, דַּבֵּר עִבְרִית!"
לתגובות:[email protected]
***