רבים חושבים שחנוכה קרוי כך על שם חנוכת המזבח, אבל חוקרים מודרניים יותר הגיעו למסקנה שחנוכה קרוי על שם אמא שלי שכמעט חנקה אותי כששמעה שהשנה אין לי ערב פנוי להדליק נרות יחד עם המשפחה המורחבת במסיבה היעקבינית המסורתית.
כמובן שהבעיות בלו"ז מגיעות מסיבות מבורכות של פרנסה, יחד עם הצורך הנפשי שלי לעמוד על במה ולקבל מחיאות כפיים כדי להצדיק את הקיום שלי בעולם. אבל לך תגיד את זה לאמא שרק רוצה לראות את כל הילדים שלה תחת קורת גג אחת. כך הרי לא עונים את המעוקות. האמינו לי, ניסיתי.
"אז אולי השנה נקדים את מסיבת החנוכה לאמצע כסלו כך שבכל זאת תוכל גם אתה לקחת חלק", הציעה אמא שלי ואני כמובן הסכמתי.
אז סגרנו על מוצ"ש ט"ז בכסלו ועדכנו את כל המשפחה. קלי קלות.
לכאורה.
למחרת הגיעו הווטסאפים הנזעמים מהגיסים ומהאחיינים.
"יכול להיות שקבעת לנו מסיבת חנוכה בזמן רבע הגמר של אנגליה נגד צרפת???" כתב לי באותיות מודגשות אריאל האחיין. "אם אני לא רואה את המשחק הזה אני לא מדבר איתך יותר בחיים", הבהיר לי אחי הקטן. "איזה מין רעיון הזוי זה מסיבת חנוכה מורחבת???" התעצבן גיסי איתי שבכלל לא ידע שיש משחק באותו ערב, סתם התרעם על מפגש לא מוצדק עם חמותו.
אבל כל הגערות הללו היו כאין וכאפס לתסכול שלי מעצמי. הרי מי כמוני רוצה לראות אנגליה-צרפת? לא שהיה ספק שהאנגלים יפסידו, אבל תמיד מסקרן לדעת מי יהיה זה שהפעם יחמיץ את הפנדל המכריע. אבל כשם שהיה ברור שאנגליה תפסיד, כך היה ברור שאין דרך חזרה ושהמפגש יתקיים כמתוכנן.
אז כדי לנסות לפתור את הפלונטר ניסיתי כצעד ראשון לקבוע את שעת המפגש לשבע בערב. זה אמור היה לתת לנו מספיק זמן ליהנות זה מחברתו של זה עד שריקת הפתיחה המיוחלת.
מה שלא לקחתי בחשבון הוא כמובן העניין הגדול שיעורר המשחק המוקדם בין מרוקו לפורטוגל. הנחת העבודה הייתה שפורטוגל תוביל במשהו כמו חמישה שערים במחצית ותאפשר לנו לצאת לדרך בשלווה. אבל הדרמה הלא צפויה הובילה לכך שיצאנו מהבית רק בשבע אחרי שווידאנו שאכן כלתה אל רונאלדו הרעה.
בשבע וחצי הגענו מתנשפים אל סבתא שושי, מוכנים לתקתק תשעים דקות של בילוי משפחתי ללא תוספת זמן וללא הארכות. לצערנו, משפחת פלג בוששה מלהגיע.
"בואו נתחיל בלעדיהם!" הצעתי, "לא חייבים שכולם יהיו".
המשפט הזה הוביל למבטים גבריים שננעצו בי בהאשמה, כאילו לא נקלענו לכל הסיפור הזה רק כי אי אפשר היה לוותר עליי.
"או שנחכה, חשוב שנהיה בתפוסה מלאה, איש בל ייעדר", תיקנתי ומיהרתי לחפש פינה להסתתר בה.
הפלגים הגיעו לבסוף לקראת שמונה.
"התעכבנו כי הכנו לכולם מרק", אמרו האחייניות הגדולות, שכרגיל חושבות רק על עצמן.
"יאללה, יוצאים לדרך", הושבתי את כולם במעגל בזריזות, "נתחיל בטקס הענקת המתנות!"
סבתא שושי, שהתחילה לחשוד שיש דברים נסתרים מאחורי ההתלהבות הלא אופיינית שלי, זרמה בינתיים. אלא שמהרסיי ומחריביי ממני יצאו. לפני שהספקנו לחלק מתנה אחת, הבת הקטנה שלי טפחה לי על הברך.
"אבא, אני רוצה לשיר לכולם שיר חנוכה", היא אמרה במתיקות.
"זה שירת נשים", עניתי מיד ברפלקס הלכתי שבאופן נדיר שיחק לטובתי.
"היא בת ארבע!" הזדעקה היעקבינית והעמידה את הילדה על כיסא.
השקטנו את כולם ונתנו לילדה להרביץ ביצוע של "כד קטן". האמת, היה מתוק לאללה.
מה שהיה פחות מתוק זה שהיא המשיכה מיד למחרוזת של "חנוכייה לי יש", "נר לי דקיק", "נרותיי הזעירים" ו"והיא שעמדה" סתם כדי לעשות לאבא אצבע בעין.
"ועכשיו לחלוקת המתנות!" הכרזתי, כשנותרו שלושים דקות עד המשחק.
"רגע, אפרת הכינה חידון", עדכנה אחת מאחיותיי, משפחת פלג אלא מה.
האחיינית החמודה אפרת התחילה לשאול שאלות בנושא חג החנוכה וכל מי שענה תשובה נכונה זכה למטבע שוקולד. השאלות היו מכוונות לילדים אבל אני זיהיתי מיד שככה אי אפשר יהיה לקדם את הערב. אז לחשתי לבן הקטן שלי את כל התשובות והוא צרח אותן בשרשרת. תוך חמש דקות נחו אצלו ארבעים וחמישה מטבעות שוקולד ושאר האחיינים נשארו עם המחמאות.
בשמונה וחצי התחיל לבסוף סבב חלוקת המתנות. סבב שיכול לארוך עשר דקות אם לא הצורך הכפייתי לחבק את נותן המתנה ולהביע כלפיו הערכה. מה קרה לנו? האם שכחנו את שורשינו היקיים? מה היה לנו רע עם מבט חמור סבר שמביע את כל ספקטרום הרגשות החל מתוכחה ועד לאכזבה?
בדקתי עם מו"ר אבי האם פסטיבל החיבה הזה נאה בעיניו, אבל הוא הפתיע ונתן לי חיבוק אמיץ.
"אמא יודעת על הכול", הוא לחש לי באוזן במהירות, "היא יודעת הכול על אנגליה וצרפת, זה הכול היה מבחן, אל תיפול בפח".
ידעתי שהוא לא מחבק סתם.
השעה הייתה כבר תשע, אמא שלי הסתכלה עליי ואמרה, "מה עכשיו, יאיר?"
לא חשבתי פעמיים.
"עקרונית סיימנו, אבל אני אשמח שנשב עוד איזה שעה שעתיים יחד כאן בסלון ונשוחח זה עם זה. עד שנפגשים חבל לא למצות את הערב".
המבט ההמום של אמא שלי התחרה רק במבטים ההמומים של האחיינים מורעלי הכדורגל שלי.
"יותר מזה", הוספתי בחיוך, "אני חושב שנסיים כל כך מאוחר שכולם יכולים לישון פה הלילה במסיבת פיג'מות אחת גדולה, ומחר נכין ארוחת בוקר לכולם פה במטבח של אמא".
הסתכלתי על אמא שלי במבט אוהב ובתמורה היא הסתכלה עליי באותו מבט יקי שאופייני דווקא לבעלה.
"יאללה לך לראות את המשחק שלך, יא נודניק", היא אמרה לבסוף, "בשנה הבאה נעשה בלעדיך וזהו".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***