גם אתה היית בבור

היי, אתה שם.

שלום לך.

כן, אתה. אתה. הילד מבית הספר שמכיר כמו כולם את השיר "חולם כמו יוסף", אבל בעצם מכיר אותו טוב מכולם, אפילו יותר מחנן. כי כשכולם שרים "וגם אותי זרקו לבור" הם סתם שרים, הם אפילו רוקדים תוך כדי, למה לא? אחלה שיר. יופי של קצב. אבל אתה? בשבילך זה לא עוד שיר ומנגינה ואין מצב שתרקוד, כי אתה את הבור הזה מכיר מקרוב. מכיר את החושך, את ריח הטחב, את הקושי לנשום, ויותר מכול - את הבדידות.

אתה יודע בדיוק איך מרגישים שם בבור, בלי שלמישהו אחד בעולם יהיה אכפת. כלומר, אולי יש איזה ראובן כזה שכואב לו עליך, או על אבא שלך, אבל אין לראובן הזה כוח מול כולם. הוא אפילו לא יכול לדבר איתך, כי לדבר איתך בעיניהם זה כמו לדבר עם השטן. אתה רוצה להאמין שם בבור שהעולם לא יכול להמשיך ככה, בלעדיך, אבל אתה שומע אותם מצוין, יושבים יחד בהפסקה לאכול לחם עם שוקולד או חביתה או שקשוקה או לא משנה מה, וצוחקים ושמחים ורגועים, וכלום לא חסר להם, בטח לא אתה. אולי האוכל טעים להם יותר כשאתה כבר לא בא להם לא טוב בעיניים.

בבור הזה, מתחת לאדמה, שומעים חזק את כל הצעדים מלמעלה, מי כמוך יודע. וכל צעד נשמע כמו דורך עליך, שומעים חזק את כל הקולות וכל הצחקוקים. ולפעמים לא אכפת לך, שידרכו עליך, שיקללו אותך, שיצחקקו, העיקר שיראו אותך, אבל הם לא. הם כבר מזמן לא. הם סתם הולכים שם למעלה. זה לא נגדך, זה לא בעדך, הם צוחקים כי מצחיק להם בלי שום קשר אליך. אתה הרי כבר למטה, ושם למעלה מסתדרים מצוין, תודה. רק כמה רגבי אדמה ניתזים עליך במרוצתם, ובא לך לצעוק, אבל כמה רגבי אדמה בסך הכול, מי שישמע.

אתה מכיר מצוין גם את הנחשים והעקרבים שבבור. איך הם הגיעו לכאן? אולי זה בכלל אתה שהבאת אותם לכאן – מחשבות ארסיות ועוקצניות על עצמך. ככה זה בבור, יש המון זמן לחשוב. שקט נוראי. ואלף מחשבות מצליפות בך את השאלה: למה דווקא אני? ומיד באות תשובות נחשיות מתלפפות סביבך עד תחושת מחנק, ותשובות אחרות מטילות ארס של אשמה: אם מכל הילדים דווקא אתה - זה בטח אומר עליך משהו. שאתה דפוק, שאתה שונה, שאתה לא ראוי, שמגיע לך. רשע ורע לו שכמותך. ופתאום זה כבר לא ההם שם ששולחים בך חיצי רעל, כבר לא ניתזים רגבי עפר מבחוץ, פתאום זה אתה שמחרים את עצמך לדעת. אתה נגעל מהמראה שלך, מהמבט המכוער, אתה סולד מהריח, מהעיניים, אילו עיניים רעות, לא סתם כולם אומרים. פתאום אתה חנפן בעיני עצמך, או מתנשא, או נודניק, או כל התשובות נכונות, ככה זה במבחנים של בית הספר, תמיד כל התשובות נכונות. וכאן בבור אין ממי להעתיק – צריך ללכת על בטוח. זה אתה שאשם במצב, זה מה שבטוח.

ורק אתה יודע כמה טוב שיוסף לא יכול היה לקחת איתו אל הבור את הטלפון הנייד, אבל לך לא הייתה הפריבילגיה הזאת, ולקחת גם לקחת. ובכל הקבוצות חסמו אותך, אבל השיימינג עושה את דרכו לכל מקום, ושם יודעים לומר עליך הכול, את מה שנכון וגם את מה שלא, ולך תוכיח, ואחרי כל כך הרבה שקרים - בסוף גם אתה קצת מאמין.

אז אם גם אותך זרקו כמו יוסף, אולי כי העזת לחלום כמו יוסף, אולי כי בטעות סיפרת על החלומות הנכונים לאנשים הלא נכונים, ואולי סתם כך בלי סיבה - כן, זה קורה גם בלי סיבה למרבה הפליאה – אתה חייב ללכת עם יוסף עד הסוף, כי האיש הזה עבר בחייו את השיימינג הכי קשה שיש.

איך זה נראה? קרעו ממנו את כל סממני הערך החיצוניים שלו – "ויפשיטו את יוסף את כותנתו, את כתונת הפסים אשר עליו". ראשית הפשיטו את "יוסף", את השם שלו. משעה שנגזר גורלו הוחלף שמו בכינוי הגנאי "בעל החלומות". אחר כך הופשטה הכותונת, סממן החשיבות שהיה לכל אחד מן האחים. הוא כבר לא מוזכר כאח. אפילו ראובן שמבקש להציל אותו לא שולף את הטיעון המתבקש – הוא אח שלנו, הוא מדבר רק על הריגה אסתטית, בלי ללכלך את הידיים. יותר מזה לא יסכימו שיאמר. בסוף מפשיטים את כתונת הפסים אשר עליו, כלומר את סממן האהבה המיוחד שהעניק לו אביו.

ערום ועריה, לבד בבור – אתה בטח יודע – אפשר להשתגע ברגע הזה, בא למות. ואולי אתה לא יודע – אפשר גם להיוולד מחדש. זו הבחירה של יוסף. הם יכולים לקחת לו את הכותונת, הם יכולים להחליף פסים בדם של גדי עיזים, אבל אי אפשר לקחת ממנו בשום אופן את אהבת אביו. שם בבור הוא יודע שיש מישהו בעולם שיאהב אותו, בלי תנאים יאהב. שם בבור אין לו ברירה, כבר אי אפשר לצפות למחיאות כפיים מהסביבה, אין טעם לסלסל בשערו, הוא ימחא כפיים לעצמו, ילמד שם לאהוב את מי שיותר מכול זקוק לאהבתו. הוא גם ילמד לא למכור את עצמו לעולם, לא משנה מה האיום שמופנה כלפיו. וכשיגיע המבחן הגדול מול אשת פוטיפר, זו שאם לא ייענה לה תוקיע את שמו בכל רחבי מצרים – הוא יעמוד בזה, כי הוא כבר למד שאיננו תלוי במה יאמרו, באיך יאמרו, גם אם איש לא יאמין לו, גם אם אומה שלמה תדבר בגנותו. הוא גם למד שיש חיים בבור, מתחת לפני האדמה. אותו לא מפחידים בבור. הוא כבר היה שם. הוא עוד ייצא גדול.

וגם אתה, ילד יקר, ואולי נער, או שמא מבוגר – שכותבים עליך ואומרים עליך ומביישים ומוחקים אותך – גם אתה, תמשיך לחלום. תיבנה מתוך הבור, תתקן את שצריך תיקון, ולעולם לא תיכנע לנחשים ועקרבים. לא בהכרח תהיה משנה למלך יום אחד, אבל תהיה אתה – אולי זה הרבה יותר.

לתגובות:liorangelman@gmail.com

***