על לא עוול בכפם

בפרשת השבוע הקרובה, פרשת וישב, נקרא על נתינתו של יוסף בבור האסורים במצרים על לא עוול בכפו, בעקבות העלילה שטפלה עליו אשת פוטיפר. יוסף מגלה בפני שר המשקים את הקושי הרב שחש לנוכח חוסר צדק משווע זה, במילים קורעות לב: "כי גֻנוב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" (בראשית מ, טו).

פרשה זו פותחת לנו פתח להתבונן בתופעה מצערת ביותר, תופעת הרשעות השווא – הרשעתם של נאשמים על לא עוול בכפם, או הרשעתם בפשעים חמורים מאלה שביצעו.

הנחת המוצא של אזרח סביר במדינה שבה מתנהלות מערכות חקירה פלילית ושפיטה מתוקנות היא שאם אנשים מורשעים במעשים פליליים, הם אכן ביצעו מעשים אלה, והכרעת הדין ניתנה על סמך ראיות מוצקות. אולם האדם בהיותו אדם עלול לטעויות, וגם מערכות מקצועיות, ואף לאחר בחינה חוזרת ונשנית של העדויות והראיות, עשויות מסיבות שונות לטעות באיתור הפושע ולהביא להפללות שגויות. תוצאתן של טעויות אלה יכולה להיות מינורית יחסית – קנסות ועונשי מאסר קלים, אך לעיתים מדובר בהכפשה קשה של שמו של האדם המביאה לפגיעה בבריאותו, במשפחתו ובסביבתו, נוסף על שנות מאסר ארוכות וחובות כספיים מכבידים.

חמישה אחוזים של הרשעות שווא

ההכרה בהיקפה הרחב של התופעה פרצה לעולם בעיקר בעקבות מחקר של שני משפטנים מבית הספר למשפטים קרדוזו שבישיבה יוניברסיטי בניו יורק, שכונה "פרויקט החפות". בעקבות ההתפתחות בזיהוי פלילי פורנזי המבוסס על בדיקות DNA, הצליחו השניים בשיתוף סטודנטים שלהם לזַכות מאות אסירים שריצו עונשי מאסר בגין מעשים חמורים.

במחקר מקיף על הרשעות שווא בארץ ובעולם שפרסם בשנת תשע"ד (2014) פרופ' בועז סנג'רו, הוא תיאר את התופעה וסיבותיה בארץ ובעולם. לטענתו (על פי שיטות חישוב שתיאר בספרו), הרי שבישראל, על אף הגישה הפלילית העקרונית הגורסת הרשעה רק כאשר השופט משוכנע באשם ברמת סבירות שקרובה לוודאות, ישנם בכל זאת כחמישה אחוזי הרשעות שווא מתוך כלל ההרשעות. משפטנים אחרים חלקו עליו וטענו כי שיעור הרשעות השווא בישראל נמוך בהרבה, אך על כל פנים לא מדובר בתופעה נדירה.

מה הם הגורמים להרשעת שווא? על פי מחקרים, הטעויות הן פועל יוצא של שלל גורמים: לחץ ציבורי לפענח את הפשע שגורם לחוקרים לטעות (במכוון או שלא) במהלך החקירה; עדות בבית המשפט על הרשעות קודמות של הנאשם; החלטתו של הנאשם לשמור על זכות השתיקה; זיהוי מוטעה מצד עדי ראייה ועוד.

בהקשר לכך חשוב לציין כי בשנים האחרונות, ובאופן מפתיע ביותר, זוכו באמצעות ראיות פורנזיות המבוססות על DNA גם מורשעים שהודו במעשה שיוחס להם! גילוי זה הטיל צל על תפיסה שהייתה רווחת עד כה, שלפיה הודאת הנאשם בפשע היא "מלכת הראיות". מתברר כי אנשים מודים בפשע שלא ביצעו משלל סיבות פסיכולוגיות וחברתיות. הדבר הוביל בחלק מהמדינות להחמרת הדרישה לראיות נוספות לצורך הרשעה, מעבר להודאת הנאשם (בישראל הוקמה לצורך העניין ועדת גולדברג שהמליצה להפחית את המשקל הראייתי שמיוחס להודאת נאשם).

מתברר כי הכלל שקבעה ההלכה זה מכבר, שבמישור הפלילי "אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט, ב) – כלומר שאי אפשר להרשיע אדם על פי עדות עצמו בלבד - הולך ומתברר גם במשפט המודרני ככלל צודק וראוי.

בהקשר להרשעות שווא ראוי לציין הליך משמעותי נוסף שיש לו ככל הנראה תרומה מכרעת להרשעת נאשמים על לא עוול בכפם, או לכל הפחות בהרשעתם בעבירות חמורות משביצעו. מדובר על הסדרי טיעון עם נאשמים, שהשימוש בהם הולך ונעשה רווח על ידי גורמי האכיפה. המשטרה ובתי המשפט חותרים להגיע להסדרים עם נאשמים ובכך להרוויח פעמיים: הן לחסוך את המשאבים הרבים המופנים לניהול משפט עד סופו, והן להביא להודאת הנאשם וקבלת אחריות מצידו על העבירה שבוצעה. על פני השטח, הסדרי הטיעון נחתמים רק אם הנאשמים מעוניינים בהם; אך מחקרים גילו כי פעולות השכנוע המופעלות על נאשמים בשיטת הסדרי הטיעון מביאות לכך שנאשמים רבים מודים בעובדות מהותיות שלא מרצונם, בתמורה לענישה מקילה. הנאשמים חוששים מניהול הליך ארוך ויקר, שבסופו לא מובטח להם שיצליחו לשכנע את בית המשפט בחפותם, ואזי יושת עליהם עונש כבד יותר.

נזק שלא ניתן לתיקון

לפני סיום, כמה מילים גם על משפטי השדה שנערכים במרחבי התקשורת – הכתובה, המשודרת וברשתות החברתיות. לעיתים דומה כי מערכות האכיפה והשפיטה הפכו כמעט מיותרות, משהציבור הפך להיות לא רק המתלונן, אלא גם החוקר, מנתח הראיות, מסיק המסקנות, השופט ולעיתים אף המוציא לפועל בשפיכת דמו של הנאשם על ידי הכפשת שמו בראש חוצות. מי שאינו מוכן לשתף פעולה עם כללי משפט השדה התקשורתי, מוקע מיד כמי שבשתיקתו חרץ במו ידיו את דינו, ומי שמכחיש בתוקף אינו זוכה להקשבה. מציאות זו, שבה כל שמועה על אדם, מבוססת או לא, מנופחת ומוצגת לעין כול, יוצרת עיוותים רבים שלא כאן המקום לפרטם, החל בפגיעה ביכולת החקירה הניטרלית של גורמי האכיפה וכלה בחריצת דין על ידי הציבור ללא משפט. האפשרות הקלה והזמינה לחרוץ את דינו של אדם באופן זה אף מנוצלת לעיתים לפגיעה במעמדו הכלכלי או הפוליטי, או ככלי ניגוח בסכסוך אישי. פעמים רבות את הנזק שנעשה אי אפשר לתקן, גם כאשר מתברר כי אין יסוד להאשמה.

אז מה אנחנו כציבור יכולים לעשות? ראשית, לא לשתף פעולה עם הפצת שמועות ועם בחישה בלתי פוסקת בכל בדל ראיה שמוצג ברבים כאילו יש בו כדי לחרוץ דין, ולשוב לכלל הבסיסי במסורת עתיקת היומין שלנו: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א, ו). שנית, לקרוא למערכות האכיפה והשפיטה לתחזק מנגנוני בדיקה וביקורת, אשר לצד מתן כלים למערכת שיאפשרו לה להתייחס במקצועיות וביסודיות לכל תלונה, גם יאתרו את הליקויים העיקריים המובילים להרשעות שווא לאורך תהליך החקירה והשפיטה כולו, ויעמידו להם פתרונות מיטביים אשר יצמצמו את התופעה ככל האפשר.

הכותבת היא מנהלת הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר־אילן

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***