
ביום שני השבוע פניתי לכמה גורמים ביהדות התורה המעורים במשא ומתן הקואליציוני - חלקם בכירים במפלגה - והצעתי שיעזרו לי לעזור להם. "כולם מדברים על הדרישות המופרזות שלכם בסוגיות דת ומדינה ובכל מה שקשור לרווחת המגזר", אמרתי. "אני רוצה לכתוב פעם אחת גם על מה שאתם לא דורשים. תנו לי איזה חמש עד עשר נקודות שהשארתם בחוץ, נושאים שיקרים לליבכם ושהחלטתם לא לקדם, חלומות שאותם אתם בוחרים לא להגשים כרגע למרות הניצחון הסוחף בבחירות. בואו תוכיחו שאתם לא כאלה דורסניים וחזיריים, שהחרדים מבינים גם את מגבלות הכוח". התשובה שקיבלתי מכולם הייתה די אחידה: "תן לחשוב אם יש משהו כזה".
כמה שעות לאחר מכן פרסם עמית סגל בחדשות 12 רשימה ארוכה של סעיפים מטיוטת ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, הרבה יותר מ"חמש עד עשר נקודות", שהסבירה את ההתחמקות, והוכיחה בדיוק את ההפך מהדבר שביקשתי להציג. נמעני הפנייה שלי מהצהריים, התברר, לא הותירו אף אבן במקומה, ולכן לא הצליחו לחשוב בשבילי אפילו על שאיפה אחת שהשאירו לפעם הבאה. הטיוטה שנחשפה כללה דרישות שונות ומגוונות - מנושאים הנוגעים לצביונה היהודי של המדינה, כמו שיתוף נציג של הרבנות הראשית בוועדה להיתר עבודות בשבת, ועד דאגה לחרדים בחיים עצמם, כגון הנחה בתחבורה הציבורית בערים מסוימות - והמערכת הפוליטית סערה.
העליהום על נתניהו ושותפיו היה מיידי. "ביבי חלש להדהים ומוביל אותנו למדינת הלכה", תקף ראש הממשלה היוצא לפיד, וטען כי מחליפו המיועד "חלש ומוכר את החופש שלנו תמורת החופש שלו". ברמיזה לחרדים הוסיף ואמר: "אם הם חושבים שאנחנו נשלם מיסים, נלך לצבא, נממן את מי שלא עובד והם גם יגידו לנו איך לחיות - יש לי חדשות בשבילם: לא ניתן להפוך את ישראל למדינה חשוכה". נתניהו, מצידו, מיהר להבהיר: "יהיה חשמל בשבת ויהיו חופי רחצה לכולם, נשמור על הסטטוס־קוו ולא תהיה פה מדינת הלכה. נבחרנו להוביל בדרך של הימין הלאומי והליברלי וכך נעשה". גם ביהדות התורה לא התנצלו – ויש שאף התריסו. עו"ד אברהם יוסטמן, חבר צוות המו"מ של המפלגה, צייץ בטוויטר "תקפצו לנו", ובכיר אחר אמר: "למדנו מממשלות קודמות, שאצלן הדרישות בהסכמים הקואליציוניים הגיעו עד אוכל לחתולי הרחוב".
בינתיים האבק שקע ורעשי הרקע נחלשו, וכעת כבר אפשר להתבונן באופן ענייני על רשימת הדרישות ולחלקן לאותן שתי קטגוריות שהזכרנו: אלה שנוגעות לרווחת המגזר ולא משפיעות על האוכלוסייה הכללית (גם אם הן עולות קצת כסף למשלם המיסים) - ואחרות שיש להן השלכות כלפי חוץ לעיתים עד כדי כפייה דתית.
בקבוצה הראשונה ניתן למנות, למשל, את בחינת האלטרנטיבות לייצור חשמל בשבת (שהרי אף בית חילוני בישראל לא יישאר בשל כך חשוך בסוף השבוע), את מימון גניזת ספרי קודש ופעילות מכוני הלכה (שלא שונה, לדוגמה, ממיליוני שקלים שחילק טומי לפיד בזמנו לאיגוד השחמט הקרוב לליבו מ"הכספים הקואליציוניים" הזכורים לשמצה) וכן את הרחבת חופי הרחצה הנפרדים (כי יש מספיק חול ים לכולם).
לעומתם, הבקשה לאפשר קבורת שדה בחינם לכל דורש, כשישראל סובלת ממצוקת קרקעות חמורה, לחיים ולמתים - לא רק שהיא פוגעת בציבור הרחב אלא שהיא לא הגיונית ומנותקת מהמציאות (ועל כך יעידו גם אנשי החברות קדישא, חרדים בעצמם). גם את הניסיון להשפיע על תוכני הלימוד בחינוך הממלכתי החילוני, בין היתר באמצעות ביטול רפורמת הבגרויות של הממשלה היוצאת ותגבור מקצועות התנ"ך והתלמוד, קשה להכניס לקטגוריית "רווחת המגזר". הכוונות של יהדות התורה בנושא זה בוודאי טובות, דאגה לחינוך יהודי בסיסי במדינת היהודים, אבל באווירה הציבורית־פוליטית של ישראל, וכאשר אותה יהדות התורה מתנגדת במקביל לכל ניסיון להתערב בתוכני הלימוד במוסדות המזוהים איתה ולכפות עליהם לימודי ליבה ממקצועות החול - אפשר בהחלט להבין מדוע הדרישה הזו מתפרשת כאצבע בעין. אצבע אחת יותר מדיי.
אין להן על מי להיסמך
קשה לי להבין את ההתנגדות האוטומטית של הרבנות הראשית לבקשתן של נשים - על פניו צדקניות - לגשת למבחני ההלכה שהיא מקיימת לגברים. בשנים האחרונות מנהלות כמה תלמידות חכמים, כולן אורתודוכסיות מוצהרות, מערכה ציבורית ומשפטית על הזכות לקבל הכרה ממלכתית בידע התורני שלהן - בינתיים בהצלחה חלקית בלבד. למן הרגע הראשון הדגישו כי בניגוד למאבקים פמיניסטיים דומים, בהובלת גורמים רפורמים, מטרתן הסופית אינה מינוי כרבניות ראשיות או דיינות, אפילו לא כרבניות עיר או שכונה, ולכן הן אינן מבקשות סמיכה או כושר לכך. כל רצונן הוא שתינתן להן האפשרות להוכיח את השכלתן ההלכתית לקהילות או מוסדות דתיים המתעניינים בהן כמנהיגות רוחנית, וכן שהידע התורני המשמעותי שצברו יוכר להן כשווה ערך לתואר ראשון לעניין קבלה לשירות המדינה ותנאי השכר בו - כמו לגברים שצלחו את מבחני הרבנות.
ב-2019, לאחר שפנייתן בדרך המלך נדחתה, עתרו הנשים לבג"ץ בעניין, יחד עם עמותת עתים, המסייעת לישראלים במפגש עם שירותי הדת, וארגונים נוספים. היועץ המשפטי לממשלה, המתווה את קו ההגנה של המדינה, הודה כי אכן המצב הקיים מעורר קושי משפטי וסירב להגן עליו. הרבנות הראשית, מצידה, המשיכה לדבוק בהתנגדותה לפתיחת המבחנים בפניהן. העמדה שנקטה נבעה, מן הסתם, מתוך גישה שמרנית ומחשש למדרון חלקלק, אך גובתה בטענה נאה: הרבנות אינה מוסד להשכלה גבוהה. תפקידה אינו להעניק הכרה בידע תורני לעניין תנאי שכר וכדומה אלא להכשיר מועמדים לתפקידים רבניים ממלכתיים. ואם העותרות עצמן מצהירות שאינן מבקשות לכהן כרבניות מטעם המדינה – מדוע שנאפשר להן לגשת למבחני ההסמכה? היועמ"ש נאלץ, אפוא, לחפש פתרון אחר לאותו "קושי משפטי" שציין, וניסה להביא להקמת מערך בחינות מקביל, חיצוני לרבנות, אך התקשה למצוא משרד ממשלתי שיסכים לארח לו אכסניה, כאשר כל השרים הרלוונטיים מסרבים לבקשתו בעניין. בנוסף לכך, הרב הראשי יצחק יוסף יצא למאבק נגד היוזמה והבהיר כי הרבנות - שכבר הסכימה עקרונית להקמת המערך הנפרד - לא תשתף עמו פעולה. המשמעות הייתה כי גם אם המהלך ירקום עור וגידים יהיה קשה להבטיח שהמבחנים שייערכו לנשים יהיו בהיקף וברמה הזהים לבחינות ההסמכה לגברים כפי שדרשו. בעקבות כך העלו העותרות מחדש את דרישתן המקורית להיבחן דווקא ברבנות - וניסיונות ההידברות בין הצדדים הגיעו למבוי סתום.
פריצת דרך ראשונה בעניין נרשמה לאחר מינויו של מתן כהנא לתפקיד השר לשירותי דת, כאשר במסגרת תמיכתו בשילובן של נשים בתחום שבאחריותו הודיע כי משרדו יפעיל את המערך החלופי. הודיע - וקיים. לאחר שמלאכת ההקמה הושלמה, עמדו המבקשות בפני דילמה האם לגשת למבחנים או להמשיך להתעקש על המסלול הראשי הקיים ברבנות. 17 מהן, בוגרות בתי המדרש "כולל דעה" של רשת אור תורה סטון ו"מתן השרון", סברו כי די בהתקדמות שכבר נעשתה כדי לשתף פעולה עם המערך של כהנא, במקביל להמשך המאבק, ובחודש שעבר הן ניגשו לבחינות. במשך כמה שבועות הצליחו הצדדים המעורבים לשמור על העניין בסוד, מחשש שמא הפרסום יביא לתגובת נגד מצד המפלגות החרדיות שישלטו בקרוב במשרד הדתות ומן הסתם יבקשו לחסל את המערך החדש, אך היו שלא התאפקו ולבסוף הדבר נחשף.
מי שמסרב לחגוג את ההישג הוא דווקא ארגון עתים, שהוביל את המאבק הציבורי והמשפטי בסוגיה, כשבין אנשיו יש החוששים כי כוונותיו הטובות של השר לשעבר כהנא דווקא יפגעו בנשים בטווח הארוך. לשיטתם, אי שיתוף הפעולה מצד הרבנות הראשית יוצר פערים בין שני סוגי המבחנים הן ברמתם והן לעניין ההכרה בהם, וכלל לא ניתן להבטיח כי הידע התורני אכן יהיה שווה ערך לתואר ראשון בעיני הרשויות כפי שדרשו הנבחנות בעתירה. המאבק המשפטי אמנם נמשך, אך בעיני אנשי עתים, הסכמת הנשים לגשת לבחינות מחלישה את עמידתן בבג"ץ, שכן כעת תוכל המדינה להציג התקדמות משמעותית בסוגיה, כביכול בהסכמה, ואולי לשכנע כך את השופטים שאין הצדקה להתערבות נוספת מצידם. זאת ועוד: מאחר שמתווה הפשרה קודם על ידי כהנא ולא במסגרת העתירה, הוא לא קיבל תוקף של פסק דין, ולממשלה הבאה לא תהיה בעיה לסגת ממנו ולבטל את המערך החדש.
קובי נחשוני הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: [email protected]
***