בשורות טובות מירושלים. אחרי שנה וחצי של תקלה שהשביתה אותה, מכונת הייצור למניעות משפטיות חזרה השבוע לפעולה במשרד המשפטים. טכנאים משפטיים מוכשרים איתרו את מקור התקלה (מתברר שהוא היה בכלל במשרד ראש הממשלה), והצליחו לייצר כמה מניעות חדשות בתוך שבוע. זאת ועוד, גם הטכנולוגיה המתקדמת שהותקנה בעבר על המכשיר, המניעה הסלקטיבית, שבה לתפקוד מלא. עובדי המשרד בירכו את הטכנאים וכיבדו אותם באופן מידתי בעוגיות ריבה וכוס תה משקיק מוסדי נטול זהות ממותגת.
בהרב־מיארה סימנה איקס
זה יכול היה להיות פיליטון משעשע של א. קישון, אם לא הייתה זו המציאות המייאשת של שלטון העם בישראל. במשך שנה וחצי הביטו במשרד המשפטים בשוויון נפש כיצד ממשלת בנט־לפיד ממנה בכירים תוך צפצוף על ועדות איתור ונבחרות דירקטורים, חותמת על הסכמים טריטוריאליים בלי משאל עם ובלי אמון הכנסת, ממנה מקורבים למוסדות הלאומיים, מעבירה הסכם שכר עצום ימים ספורים לפני הבחירות ומעניקה מיליונים לארגוני להט"ב אחריהן. טרם הושבעה הממשלה החדשה, וכבר נמצאה מניעה משפטית לשני החוקים שהיא מבקשת להעביר. בלשכת היועמ"שית נזכרו במספרי הטלפון של כתבי המשפט, והכתיבו להם בשם "גורמים בכירים במשרד" שקיימת מניעה משפטית לחוקק את חוק דרעי וחוק בן גביר, והיועמ"שית לא תוכל להגן עליהם בפני בג"ץ.
ב'ידיעות אחרונות' ידעו לפרט באופן מדויק על גבול הנבואי את כל נימוקי ההתנגדות לחוק שיופיעו ב"חוות הדעת המתגבשת". על פי החוק החדש, בפקודת המשטרה תעוגן כפיפות מפכ"ל המשטרה ל"התוויות המדיניות והעקרונות הכלליים של השר", ניסוח זהיר ומעודן כשלעצמו שאליו הוספה ההסתייגות: "הוראות אלה לא יחולו לעניין סמכות שוטר בעניין חקירה או תיק מסוימים". לכאורה משטר דמוקרטי קלאסי: השר מתווה את המדיניות שאותה נבחר לייצג, אך שומר על עצמאות המשטרה באכיפה ובחקירה של תיקים ספציפיים.
אבל גלי בהרב־מיארה כבר סימנה איקס גדול על כל הצעת החוק הזאת. בטיוטת חוות הדעת ש"הודלפה" היא מכנה את הצעת החוק "שינוי סדרי בראשית", ומניחה את האצבע על הנקודה שבאמת מפריעה לה: "השר לא יכול לקבוע מדיניות שקשורה בפתיחה בחקירות ובהמלצות המשטרה להעמדה לדין, שכן סמכויות אגף החקירות נובעות מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה". עם קצת רצון טוב ושיח עם השר המיועד, אפשר היה להבין ששאיפתו של בן גביר היא להטות את המשאבים לנושאים שבוערים יותר לביטחון אזרחי ישראל, כפי שהתבטא בתקשורת, ולא להתערב לבהרב־מיארה בנוהלי פתיחה בחקירה. אך רצון טוב הוא לא זה שמוביל את היועמ"שית בעניין.
לבהרב־מיארה, כך על פי הדיווח, הפריע עניין נוסף. המשטרה פועלת נגד האזרחים, כך טענה, ומשכך אסור שתהיה מושפעת בשום דרך מהדרג הפוליטי. כלומר, שוב מניחה היועמ"שית שהדרג הפקידותי יודע מה טוב לעם יותר מאשר נציגיו שנבחרו על ידו. על דרך משל, ניצב בדימוס ניסו שחם, בהיותו חלק מהדרג המקצועי, ידע שהטיפול הראוי לאזרחי ישראל ששהו בכפר מימון היה מכות "בפלג גוף תחתון". לעומת זאת, אלפי החרדים שספגו מתזי בואש בלתי מובחנים בלילות הירושלמיים והחליטו לבחור בבן גביר, שסימן את תפקיד השר לביטחון פנים בקמפיין הבחירות – לא יודעים מה טוב להם. עשרות האלפים שהזדעזעו מהריגתו של אהוביה סנדק ז"ל ומטיוח החקירה נגד רודפיו, והחליטו לתת את המנדט למי שישנה את המדיניות – הם "השפעות פוליטיות". רק המפכ"ל והניצבים חפים מכל שיקול זר, כידוע.
השיא בחוות הדעת שטרם ראתה אור הוא התנגדותה של בהרב־מיארה גם לסעיף הכי בנאלי שיכול להיות – אישור תקציב המשטרה על ידי השר הממונה. השר, כנציג הממשלה שאחראית על חלוקת התשומות על פי המדיניות שלשמה נבחרה, לא רשאי על פי תורתה של בהרב־מיארה לדעת על מה אזרחי ישראל שהפקידו בידיו את השמירה על כספם משלמים. "הדבר לא סביר", היא קובעת, "שכן מי ששולט בחלוקת התקציב נהנה בעצם מהיכולת 'להוריד את השאלטר', ומחזיק למעשה בשליטה על הדרג המקצועי". אם לא ההקשר השלילי שבדבריה, דווקא נשמע כמו משפט מספר אזרחות שמתאר היטב את תפקיד הממשלה במדינה דמוקרטית.
חוטף נשכר
כפי שהזכרנו בפתיחה, מכונת המניעות שבה לשיא כוחה כאשר גם הפונקציה שמאפשרת לה להתעלם מהפרות בוטות של מינהל תקין הושמשה מחדש. אותו בן גביר, אותה בהרב־מיארה, אותו שבוע. במקרה הזה בן גביר ביקש מבהרב־מיארה סעד: הורי לעצור מינויים בכירים במשטרה שדורשים את אישור השר לביטחון הפנים ימים ספורים לפני כניסתי לתפקיד. מדובר בשלושה מינויים בדרגת תת־ניצב, שניים בדרגת סגן ניצב, ועוד מינוי שכולל העלאה בדרגה לתת־ניצב. על כל המינויים האלה חתם בלי להניד עפעף השר עֹמר בר־לב, דמות לא רלוונטית שלא קיבלה את אמון בוחריה שלה והודחה מהכנסת. הבקשה לכאורה מובנת מאליה, והחוצפה שייכת לשר היוצא שחתם על המינויים ולא השאיר אותם למחליפו.
אך למרבה ההפתעה, או שמא לא, גם כאן לבהרב־מיארה היו נימוקים סדורים, והפעם הביאו כולם להכרעה שאין מניעה משפטית במינויים. הנה כך: יש מהמינויים שהם רוחביים בלבד ולא נחשבים לקידום – אז חפיף. מינויים אחרים באו אחרי עבודת מטה ארוכת חודשים של המשטרה (למה זה מייתר החלטה של שר?) – אז עזוב אותך. מינוי ראש חטיבת סייבר הוא דחוף והכרחי, ולכן בר־לב היה חייב לחתום עליו מיד. ומה לגבי מינוי מפקד חדש למג"ב איו"ש, תפקיד רגיש שכולל העלאה בדרגה, ושעמד בלב הדרישה של בן גביר במסגרת סמכויותיו כשר? נכון, הסכימה בהרב־מיארה, במקרה הזה יש צדק בדבריך. אך היות שהמינוי כבר נחתם והמעשה עשוי, אין הצדקה בנסיבות הקיימות לבטלו בדיעבד.
כך פוטרת בהרב־מיארה את כל טענותיו של בן גביר, ומותירה את שרשרת המינויים על כנה. שומרת הסף האמיצה מתחילת הטור נכנעת במקרה הזה לבריונות של דרג פוליטי, שמשתמש באחד הכלים האפקטיביים שנתונים ביד השר להשפיע על המשטרה כדי לסנדל את מחליפו שכבר עומד בדלת. פתאום, כשמדובר בבר־לב יפה הבלורית והתואר, החשש מפני השפעה פוליטית פסולה על המשטרה אינו משחק תפקיד. אפשר לפטור אותו בטענות הבל שלא משכנעות אפילו את העוזר המשפטי, ושום סדר בראשית אינו משתנה.
תיקון החוק לא יועיל
ואחרי מפגן הצביעות והמניעה הסלקטיבית, יש מקום לדבר על חוק בן גביר מזווית אחרת, עקרונית יותר ומטרידה לא פחות. סעיף 34 לחוק יסוד הממשלה קובע: "שר הממונה על ביצועו של חוק רשאי ליטול לעצמו כל סמכות, למעט סמכות בעלת אופי שיפוטי, הנתונה על פי אותו חוק לעובד המדינה, אם אין כוונה אחרת משתמעת מן החוק". כלומר, על פי חוק היסוד, השר לביטחון הפנים שממונה על יישום פקודת המשטרה רשאי במסגרת תפקידו לקבל החלטות ולהכתיב מדיניות בכל היבט של יישום החוק, גם בלי התיקונים שמבקש בן גביר להוסיף.
במובן מסוים, חוק בן גביר לא רק שאינו "שינוי סדרי בראשית" אלא אפילו צמצום של הסמכות הנתונה לו כחוק. כאשר הוא מציין בפירוט שהשפעה על תקציב ועל התוויית מדיניות כללית בלבד תהיה שמורה לו, הוא פותח פתח למשפטנים לטעון נגדו שסמכויות אחרות שלא פורטו אינן עומדות לו. זו מין הודאה בכך שהסמכות הבלתי מוגבלת ליישום החוק אינה נתונה בידו יותר. הכפפת הראש בפני שלטון היועמ"שים.
אפשר להבין מדוע בחר בן גביר לפעול כך. למען האמת, זהו דיון דומה לזה שמתנהל בחוגי הימין בנוגע לפסקת ההתגברות. האמת הצרופה היא שאין בחוק שום הגבלה או מניעה משפטית, אך השאלה היא כיצד יש להתמודד עם הקשיים שמערימים המשפטנים בפועל. כמו בג"ץ, שנטל לעצמו סמכות לא לו והתחיל לפסול חוקים, כך גם היועמ"שים לדורותיהם המציאו את המניעה המשפטית וכבלו את ידי השרים לביטחון הפנים בכל ניסיון לשנות את פני המשטרה. הרעיון שעומד מאחורי תיקון החוק הוא למנוע כל פתח לפרשנות מגבילה, ולכבול את ידי הדרג המשפטי במלחמתו נגד הדרג הנבחר מצד ימין.
אלא שיש לתהות על יעילות השיטה. המשפט הוא פלסטלינה בידם, כבר למדנו זאת היטב על בשרנו, ומשכך אין לסמוך על ניסוח מדוקדק והצבעה בכנסת. אם לא לשון החוק, עקרונות השיטה יעמדו לימינם. עמידה נחושה על מימוש הבטחותיו לבוחר, עם חוות דעת שתכשיר את המהלכים, היא תנאי הכרחי בכל דרך שיבחר בן גביר. בלי זה, גם עשרים הצעות חוק שיפרטו את סמכותו של השר לא יועילו.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***