1
משהו רע עובר לאחרונה על יאיר לפיד. תמיד היה בו צד אפל שהתפרץ מדי פעם בדברי הסתה, כמו באותה הזדמנות זכורה לרע שבה טען כי בין חברי הכנסת יושבים כמה שהם "צאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר", לא פחות. תמיד היה בו משהו מתנשא שראה אותו ואת הדומים לו כמחנה השפוי, הנאור, הישראלי האמיתי, ואת החולקים עליו כנחותים, פרימיטיביים וטפילים. אבל בדרך כלל, ביומיום, הוא ידע לשמור על ארשת מהוגנת ועל טון מתון ושפוי. בשבועות האחרונים, מאז שהפנים את הפסדו בבחירות ואת העתיד הלא מזהיר שמצפה לו באופוזיציה, יו"ר 'יש עתיד' השיל מעליו את תחפושת ה'מענטש'. זה לא חדש שהוא נוקט ברטוריקה משסעת ומפלגת של אנחנו ואתם, הטובים והרעים. אבל בשבועות האחרונים הטון המסכסך והממריד עלה כמה דציבלים והפך לצורמני במיוחד. האיש שלאורך רוב שנותיו בתקשורת ובפוליטיקה השתדל להיות חיובי, פופוליסט ובלתי מזיק, הפך מאז הפסדו למריר, מאיים ותוקפני.
וזה לא רק יאיר לפיד. באופן כללי, השיח בשמאל התהפך די מהר מהשלמה עם ההפסד, הלקאה עצמית וקבלת דין הדמוקרטיה לצחצוח חרבות והתארגנות לקראת מרד. המתונים מדברים על מרי אזרחי נגד השלטון המרכזי, הקיצוניים מפנטזים על מלחמת אחים. בשלב הרגיש והמסוכן הזה, במקום שמנהיג המחנה ישתדל להרגיע ולמתן, יו"ר האופוזיציה בקרוב, בעודו יושב על כס ראש הממשלה - מתסיס ומלבה. לא קשה להבחין בהבדל בין הרטוריקה של שר הביטחון היוצא בני גנץ, שמבטא את ביקורתו והשגותיו בטון סביר, לזו של ראש הממשלה היוצא, שבמקום לשמור על ממלכתיות ואיפוק שופך בנזין על הלהבות.
2
נראה שלא רק האכזבה לרגל הפרידה הכפויה מכיסאו הרם אחרי חצי שנה בלבד מדברת מגרונו של לפיד. יש כאן אסטרטגיה מכוונת, שבשלב הראשון מגוננת עליו מפני אש הביקורת של השמאל, ובשלב השני שואפת למנוע מממשלת הימין לבצע את מדיניותה ובהמשך להביא לפירוקה.
כידוע, הפער הגדול לטובת הימין במספר המנדטים שנוצר לאחר הבחירות הוא בעיקר תוצאה של התארגנות גרועה וחסרת אחריות של מפלגות השמאל. לאחר היוודע התוצאות והתבוסה, האצבע המאשימה במחדל הופנתה בעיקר לעברו של לפיד. נתניהו כמנהיג גוש הימין דאג לכך שקולות מצביעי הגוש שלו לא ילכו לאיבוד. הוא תיווך בין סמוטריץ' לבן־גביר ודאג שירוצו ביחד. הוא פישר בין גפני לגולדקנופף והצליח להחזיק את אגודת ישראל ודגל התורה ברשימה אחת. לעומת זאת, יאיר לפיד לא ידע למנוע את פרישתה של בל"ד, שזרקה לפח שלושה מנדטים. עוד כמעט ארבעה מנדטים של מצביעי שמאל ירדו לטמיון משום שלפיד לא הצליח להביא לאיחוד בין העבודה למרצ. במקרה הזה היוהרה והאמביציה של מרב מיכאלי שהתעקשה על ריצה נפרדת אשמות לא פחות. אבל עדיין לפיד נתפס בתוך מחנהו כמי שלא התאמץ מספיק להציל את מרצ וזהבה גלאון.
3
בימים הראשונים לאחר הבחירות הושחזו סכינים בתוך מחנה השמאל, וחיצי ביקורת מחודדים ורעילים נורו לעברו של מנהיג המחנה, שהואשם בכישלון. במסגרת הקו הקיצוני והמסכסך שלפיד מוביל כעת, הוא מסית נגד מפלגות גוש הימין ונגד נתניהו, ובכך מסיט לעברם ביעילות את האש שנורתה אליו מתוך הנגמ"ש של השמאל. באווירת ההמרדה שמכוונת מלמעלה, אנו מוצאים את הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט משיל מעליו את מסכת הממלכתיות ומאיים להוציא מיליון איש לרחובות. מחרה־מחזיק אחריו עוד רמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, שמאיים במלחמת אחים. אפשר להבין את חלוץ, אחרי הכול המבצע הצבאי המוצלח נגד תושבי גוש קטיף זכור כגולת הכותרת של כהונתו כרמטכ"ל, שבעקבות ניצחונו בו זכה חלוץ לשפע תשבחות בתקשורת. לעומת זאת, ניסיונו להילחם בחיזבאללה הצליח הרבה פחות, ובעקבות הכישלון הוא נאלץ לעזוב את תפקידו. אז מה הפלא שהוא מתגעגע למלחמת אחים?
קמפיין ההמרדה של לפיד חותר לשתי מטרות. בשלב הראשון הוא מעוניין לגרום לימין לאבד את ביטחונו העצמי ואת עשתונותיו ולהירתע מלממש את מדיניותו. זה לא יספיק כדי להחזיר את לפיד אל כס ראש הממשלה הנכסף, אבל כאן יבוא השלב השני. אם נתניהו אכן יימנע כמו בעבר מלבצע את מדיניות הימין, מה שצפוי לקרות הוא מתיחות בין הליכוד לשותפותיו הקואליציוניות, שעלולה להוביל לקרע שסופו התפוררות הקואליציה. זהו היעד הסופי שאליו חותר לפיד – לסכסך בין הליכוד לשותפותיו הטבעיות, וכך להביא לנפילת הקואליציה שמאיימת לייבש אותו לפחות ארבע שנים במדבר האופוזיציוני.
4
איך צריכה הקואליציה המתרקמת להתמודד מול האסטרטגיה החדשה של לפיד והשמאל? ראשית, אסור למצמץ ולהשפיל עיניים. את התקפות לפיד וחבריו בסיועה של תקשורת מתגייסת יש להדוף ואסור להיכנע להן. אפשר לדון האם נכון נהגו החרדים שדרשו כעת סבסוד ממשלתי לחשמל ללא חשש חילול שבת שצורכים בשכונות חרדיות מסוימות, בהן חוששים לדעת החזון איש המחמירה ולא סומכים על הדעה המקלה של הגרש"ז אויערבך ואחרים. אבל הדיבורים על כך שהחרדים דרשו להשבית לחלוטין את מערכת החשמל בשבת הן בדותה לצורכי תעמולה. כשמבטיחים לנו מתיחות מדינית מול ארה"ב בגלל המדיניות הצפויה של בצלאל סמוטריץ' כשר הממונה ביהודה ושומרון, צריך לשמור על קור רוח ולהיזכר בכל אותן נבואות על 'צונאמי מדיני' כתוצאה ממדיניות ימין שהתבדו בעבר. וכאשר מטיפים לנו שהחוק שנועד לאפשר את כהונת דרעי כשר הוא חקיקה פרסונלית שמלבינה שחיתות, כדאי להיזכר בכך שדרעי אולי לא זך כשלג אבל הוא קורבן לרדיפה של הפקידות המשפטית. כי רק מתוך מניעים פוליטיים הוחלט להגיש כתב אישום נגד יו"ר ש"ס על מה שבדרך כלל נסגר בקנס מנהלתי. יהיה חבל מאוד אם בגלל אופוזיציה מאיימת ותקשורת מגויסת תוחמץ ההזדמנות להעמיד את הפקידות הזאת במקומה.
אז מצד אחד אסור להיכנע, ומצד שני – חשוב להקפיד לא להזין את אש המחלוקת. במקום להרבות בדיבורים, מוטב לעשות. אבי מעוז צודק ברוב הדברים שהוא אומר, אבל במקום לדבר על שלילת זכות ההפגנה של צועדי הגאווה בירושלים, מוטב להתמקד במניעת כפיית האג'נדה הלהט"בית על מי שלא מעוניינים בה. עיקרון חופש הפרט וחופש הביטוי צריכים לסייע גם לחבריו של מעוז שהקמפיין שלהם "אבא ואמא=משפחה" נחסם בידי הרשויות, ולתורמי דם ששר הבריאות ניצן הורוביץ כפה עליהם את מחיקת קטגוריות האב והאם מהטפסים שהם ממלאים. באופן כללי, כאשר סמכות ההחלטה בידך, חשוב יותר לעשות בשקט מאשר לדבר.
5
יוזמה אחת מתוך שלל היוזמות הפלגניות שהתעוררו במחנה המפסיד בעקבות תוצאות הבחירות יכולה דווקא להתקבל בברכה. אם השמאל הקיצוני והחילוני יממש את איומו להקים לעצמו זרם חינוך עצמאי, זו תהיה הזדמנות פז למערכת החינוך הממלכתי להשתחרר מציפורני הפרוגרס, ולחזור אל ערכי הפטריוטיזם והלאומיות הנשכחים שאפיינו אותה בעשורים הראשונים לקיומה. למעשה, אם אלה שגנבו להם את המדינה יפרשו ממערכת החינוך הממלכתית, היא תישען בעיקר על הרוב שאינו מסוכסך עם זהותו היהודית, רוצה לגדל עליה את ילדיו ולא מפחד שהם יספגו מעט יהדות וידעו לומר "שמע ישראל". אם השמאל המיליטנטי שניהל קמפיין נגד "הדתה" והצליח להשליט את הטרלול הפרוגרסיבי שלו ינטוש לזרם משלו ויניח בידי הרוב השפוי את עיצוב דמותו של החינוך הממלכתי, הרווח של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית יעלה על ההפסד.
לתגובות: eshilo777@gmail.com
***