הייבום, מצווה גדולה וחששות בצידה

התורה בחומש דברים משלימה ומפרטת את הממד המצוותי-הלכתי של מעשה הייבום, ומגילת רות משלימה ומפרטת את ההיבט החברתי-מוסרי שלו.

סיפור הייבום בספר בראשית משקף לדעתם של מפרשים רבים, מנהג עתיק שרווח בסביבתם של האבות. הוא אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הנלמדת מפסוקי ספר דברים. הסימן המובהק לכך הוא שעל פי ההלכה רק אחים יכולים לייבם, ואילו בסיפור של יהודה ותמר, התקיימה בסופו של דבר המצווה על ידי חמיה, יהודה. נראה שלפנינו דוגמה לכך שנוהג חברתי ותרבותי קדום, שנהג גם במשפחת האבות, נוצק לכלים של מצווה, הלכה ומשפט, עם מתן תורה לעם ישראל.

שלשת המופעים של הייבום בתנ"ך, בבראשית, בדברים ובמגילת רות, משלימים זה את זה לכלל תמונה שלמה של ערך הייבום ומשמעותו. ישנם שלשה מישורים של תיקון וחסד שבהם פועל הייבום: א. קיום שמו, זרעו וזכרו של הנפטר. ב. דאגה לאלמנתו. ג. שימור נחלתו.

לפי המסופר בספר בראשית, דרש יהודה מאונן בנו "בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ". הרמב"ן מבהיר שאין הכוונה שיקראו לו ממש בשם המת, שהרי לא קראו לבנים של תמר ער ואונן, אלא פרץ וזרח. ראיה נוספת מביא הרמב"ן מכך שלבנה של רות לא קראו בשם אלימלך, מחלון או כליון, אלא "עובד". כך גם פירשו חז"ל את פסוק המצווה בספר דברים: "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל". רבא מדגיש שבשונה מכל התורה כולה שבה "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", פסוק זה הוצא לגמרי מפשוטו, ונתפרש כירושת נחלתו של המת, וכלל לא כשימור שמו(יבמות כד א).

אף על פי כן נראה מתגובתו של אונן שיש בייבום ממד של העמדת זרע חלופי לאדם הנפטר. "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו". מסתבר, שגם אם לא מדובר בנתינת השם עצמו, קיים ברקע הנסתר, הרוחני והנפשי של מעשה הייבום, ממד של הנצחת זכרו של הנפטר בבן שיוולד כתוצאה מן הייבום. כך משמע מפשוטו של מקרא בפרשת המצווה בדברים, כך משמע גם מסיפור בראשית וגם מהסיפור במגילה, שכן כאשר נולד בנה של רות מבועז, ייחסו השכנות את הבן לדור הקודם: "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי", (רות ד יז). רש"י פירש את המלים "והקם זרע לאחיך" – "הבן יקרא על שם המת", וסביר להניח שלא התכוון לשם ממש, אלא לסוג של הנצחת זכרו של הנפטר.

הרמב"ן סבר שבדבריה על בהקמת הזרע ועל קריאת השם רמזה התורה לסוד נסתר בעולם הנשמות, אולם דומה שגם מי שאינם בקיאים בתורת הנסתר חשים את הצורך הנפשי ואת המשמעות הרוחנית הקיימים בקריאת ילד על שמו של נפטר, במיוחד כאשר הוא נולד אחרי מותו של אדם צעיר, בדמי ימיו. התודעה הזאת מושרשת עמוק בעם ישראל, גם אצל מי שאינם מקפידים על שמירת תורה ומצוות, גם אצל מי שטוענים שהם אינם מאמינים, לא באלקים ולא בנשמות וגלגוליהן. זו תופעה תרבותית כללית, שאינה ניתנת להסברה רציונלית או לפרשנות אמונית פשוטה. אדרבה, נראה שיש בתופעה זוביטוי לכך שזהו נוהג אוניברסלי שקדם למתן תורה וליציקתו לגדרים הלכתיים ברורים, ושאכן יש כאן משהו רזי הפועל בנפש האדם ובמוסכמות החברה בסתר, גם אם אינם יודעים להסביר ולנמק זאת.

הבט אחר של מצוות הייבום הוא הדאגה לאלמנה שנותרה לבדה. כך ניסח זאת הראשון לציון, הרב בצמ"ח עוזיאל:

"ותכלית התורה במצוה זו היא להקים בית אחיו המת שנהרס במותו, ולקרב את האשה האמללה שנעקרה מבית בעלה במותו בלי זרע, ונשארה אלמנה שכולה ועזובה בחייה, לשם זה צותה התורה לאחי המת מבית אביו, לייבם את יבמתו ולבנות בית אחיו ההרוס ... פעולת חסד זו היא מורשת אבות מאביה הראשון של האומה, אברהם איש החסד, ונכנסה בתוך מצוותיה של התורה בתור חובה דתית, שהעובר עליה ראוי לענש ועלבון על הפרו מדת חסד זו, שהיא אחת מסגולותיה של התורה והמסורת הישראלית. ולפי שבמאון היבם לקיים מידת חסד זו נפגעת היבמה שנשארת בודדה ואומללה, לזאת היבמה עומדת לפני בי"ד בתור תובעת זכות בעלה ובנין ביתו ההרוס, והיא הפועלת מעשה העונש של חליצת הנעל - סימן אבלות ודלות, וירקה בפניו ואמרה: 'ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו'" (שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן נח).

במגילת רות מתבארת מידת החסד שנעשית עם האלמנה בהקשר רחב יותר: שתי האלמנות, נעמי וכלתה רות, שבות משדה מואב חסרות-כלומן הסתם גם בבושת פנים, על כך שאלימלך ובניו עזבו את בית לחם בשעותיה הקשות, ונכשלו בכל מעשיהם. רות אינה רק אלמנה וענייה, אלא גם גיורת, זרה ונכרייה. היא נאלצת לצאת ללקט אחרי הקוצרים, עם העניים בשדה. כשמתברר שהגיעה לשדהו של בועז קרוב משפחתן, וכשמתברר שהאיש הוא איש חסד, שולחת נעמי את רות אל בועז אל הגורן, על מנת שתבקש ממנו: "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה" (רות ג ט). בועז רואה את רות כאשת חסד, והוא, איש חסדבעצמו, מחליט להיענות לבקשתה ולגאול אותה ואת הנחלה המשועבדת. בכך הניח יסודות לגאולת עם ישראל, בהקימו את שושלת בית דוד ומלכותו של מלך המשיח שלעתיד לבוא. נראה, שבמעשהו של בועז יש גם תיקון לחטא הקדום של אבות אבותיו: אונן שסירב לקיים את מצוות הייבום, שלה, שאותו מנע יהודה אביו מלקיימה, ויהודה עצמו, שדחה את נישואי תמר לשלה, קיים את המצווה שלא בכוונה רק בזכות ההטעיה של תמר, ואף גרם כמעט למותה ומות שני הבנים. יהודה תיקן באופן מסוים את מעשיו בכך שהודה בטעותו בפני תמר, ואילו בועז השלים את התיקון בכך שמילא את חובתו כלפי רותבמלואה.

במגילת רות מבואר גם המישור השלישי של הייבום – שימור הנחלה של הנפטר על שמו וגאולתה מידי משעבדים אחרים במידת הצורך. למעשה, במגילת רות התחיל בועז בהצעת המצווה ל"פלוני אלמוני" הגואל הקרוב ממנו, כהצעה עסקית לגאול את אדמותיו של אלימלך. הגואל הסכים לכך, ורק כששמע שהדבר כרוך גם בנישואין לרות, ויתר על כל החבילה והותיר את הזכות, המצווה והחסד, לבועז.

פרשה זו של הגואל מאירה פן נוסף במצוות הייבום, "הצד האפל" של המצווה. בכל שלשת הפעמים שבהם נזכר הייבום, מובא בצד מעשה הגאולה והחסד החיובי, גם הבט של שלילה והתנגדות לקיימה. הראשון היה אונן שסרב לייבם את תמר כי חשש שהזרע לא יהיה על שמו. הגואל הקרוב במגילת רות סרב לייבם את רות מפני שחשש "פן אשחית את נחלתי". יש מפרשים זאת לגנאי –לא רצה לקלקל את היחוס המשפחתי בנישואין עם גיורת, ויש מפרשים לשבח – לא רצה להכניס לביתו צרה לאשתו. בין כך ובין כך – סרב לקיים את המצווה. יתר על כן, אף בפרשת המצווה בספר דברים מובא באופן חריג פתרון למקרה שאדם לא ירצה לקיים את המצווה: "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי: וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ". משמע, התורה מניחה מראש שזו מצוה שקשה לקיימה ויהיו אנשים ומצבים שבהם לא ניתן יהיה לקיימה, ועל כן ניתנת לה מצוה חלופית – חליצה.

בין התנאים יש מחלוקת, אם מצות יבום קודמת או חליצה. לכל הדעות, יש מצבים שבהם חליצה קודמת. כאשר בני הזוג אינם מתאימים, כגון שהוא זקן והיא צעירה, כשהוא קטן והיא מבוגרת, או כאשר האח המייבם נשוי לאשה אחרת ואינו רוצה או אינו יכול לשאת אשה נוספת עליה. חכמים מפרשים את הפסוק "וקראו לו זקני עירו" – "משיאים לו עצה הוגנת לו". העצה מותאמת כל מקרה לגופו:לעתים רצוי לייבם, לעתים העצה היא לחלוץ.

המתח הבסיסי המונח ביסודה של מצוות הייבום הוא בהיותה פריצה של איסור עריות. כאשר יהודה מצוה את בנו "בוא אל אשת אחיך"הוא מורה לו ממש בלשון התורה לעבור על איסור עריות – אשת אח!למעשה, מצות יבום מפירה באופן חריג את אחד מאיסורי העריות, רק כדי לקיים את מעשה החסד והתיקון. אולם כאשר לא ברור שהמטרה היא חיובית ומועילה, עדיף להימנע ממנה, ולקיים את החלופה של החליצה.

הנה כי כן, הסיפור של יהודה, בניו ותמר כלתו בספר בראשית, המצווה בספר דברים, והסיפור של נעמי, רות ובועז במגילה רות, מצטרפים לתמונה תלת ממדית המיטיבה לבאר את מגוון ההבטים של מצוות הייבום, לטוב ולמוטב.