ערב שבת קודש פרשת וישב, אני מודה שהימים האחרונים קשים עבורי מאד: כשהרב דרוקמן נאבק על חייו, המאבק הזה מטלטל גם אותי וכובש כמעט לחלוטין את ראשי ואת ליבי.
אני מוצאת את עצמי יושבת בדיון בכנסת, כשמחשבותי נודדות אל בית החולים, מתקשה להיפרד מהסידור והתהילים, ומוצפת בעוד ועוד זכרונות רחוקים וקרובים...
בדרך הביתה מבית החולים שאל אותי אורי, מה הרעיון הכי חשוב שלמדתי מהרב דרוקמן. מה המשפט שהייתי מצטטת בשמו, בבחינת "הוא היה אומר"? באמת מה? חשבתי לעצמי, ולא מצאתי. אין משפט כזה, אין "הוא היה אומר" כזה. למרות ששמעתי מהרב מאות שיעורים, ולמרות שהשיעורים (על פרשיות השבוע, למשל) חזרו על עצמם ברמה של שיעור-פר-פרשה עד שיכולתי לדקלם אותם גם אם הייתי באותה שבת במקום אחר, והסימניות בספרים נפתחו פעם אחר פעם בדיוק באותם דפים, שמתוכם הקריא הרב בקול נרגש, בחרדת-קודש ממש, שוב ושוב את אותן מילים, למרות כל זאת, המסר המרכזי שלמדתי מהרב דרוקמן אינו מסר של פסוקים או פירושים, של משפטים או מילים, אלא מסר של חיים.
אחרי כל השיעורים ששמעתי מהרב דרוקמן, השיעור החשוב ביותר היה החיים עצמם: חיים של אהבת ה', אהבת התורה (מה זה אהבה? התאהבות, התלהבות!) אהבה שופעת לכל יהודי, עם המון אור של עין טובה. חיים מלאי משימות-סביב-השעון ללא גרם אחד של טרוניא או אפילו אנחה, דוקא להפך: הודיה על הזכות שבשליחות. חיים של מסירות אין-קץ שלא מכירה במגבלות הזמן, ושל בית פתוח לאינספור אורחים ללא קשר לקוד-הלבוש או לאורח-החיים שלהם. חיים מאירים באור יקרות, של הרב חיים מאיר, שכשמו כן הוא, ושכולנו כל כך מתפללים שרק ימשיך להאיר את עוצמות החיים האלה.
"את אחי אנוכי מבקש" - אומר יוסף הצדיק בפרשת השבוע, "אף על פי שהיה יודע באחיו שהן שונאין אותו", כפי שמבהיר לנו רש"י. גם הרב דרוקמן הלך לבקש ולחפש אותנו, בני נוער רחוקים כל כך מתורה וממצוות, להביא אותנו ממרחקים אל ביתו הפתוח, המאיר והמחבק, פשוט כי ראה בנו אחים, רחוקים-רחוקים אבל אהובים. לפני מספר חודשים התכנסנו, חבורת הנערים והנערות שהיום הם כבר סבים וסבתות למשפחות ברוכות, לספר מנפלאות הבית החם שבו ובעזרתו זכינו לצעוד בנתיבי התשובה, בית שבו תמיד הרגשנו בבית, עד כדי כך שהרב או הרבנית היו מפנים את מיטתם-האישית לטובת מי מאתנו שחיפש מקום ללון.
ממרחק השנים נדהמנו מחדש להיזכר באהבה הפשוטה והשופעת של הרב ושל רעייתו שרה שאספו אותנו אל חיקם ואיפשרו לנו להתמלא באור החיים המיוחד שלהם. "והבור ריק אין בו מים" - "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו" אומר לנו רש"י בפרשת השבוע. אף לנו ארבו באותם ימים נחשים וגם עקרבים, וכל מיני מרעין בישין, אבל זכינו שהרב דרוקמן מילא את הבור הריק שלנו במים חיים, שלא הותירו מקום לנחשים ולעקרבים. כמה חיים הביאו לעולם המים החיים האלה!
אני יודעת שמה שכתבתי כאן זו רק זווית אחת להתבונן על הרב דרוקמן, ושיש עוד רבים-רבים שמכירים את הרב מזוויות אחרות. אבל העיקר שכולנו יחד, מכל הזוויות, מתפללים עכשיו לרפואתו.
המוני תלמידים העמיד הרב דרוקמן, המוני לבבות שהוארו באור החיים המיוחד שלו, ועכשיו מכל הלבבות האלה עולה ובוקעת ונישאת תפילה פשוטה, להמשך החיים המאירים של הרב חיים מאיר בן מילכה.
יהי רצון שתתקבלנה תפילותינו.
שבת שלום