בסמוך לחג האורים הזה פיטרתי את משרד החינוך. המרחב החינוכי בסוג של חשיכה וטשטוש זהות כשהוא נצמד לכדורי הרגעה שמצננים תבערות פה ושם. משתמש תדיר בפלסטרים בשביל לחבוש פצעים פתוחים.
הסירה החינוכית נעדרת כל הנהגה. לא ההורים, המורים או ההנהלה, כל אחד בתפקידו, יודעים להובילה לחוף מבטחים. ההורות מורכבת, צוותי הוראה שחוקים ומנהלים מאותגרי מלחמות למען שמם ואחזקת מוסדם.
התוצאה היא שבית הספר הופך להיות מקום מכווץ, לא מאפשר צמיחה, הסובל מהפרעת קשב- בין מורים להורים, בין מורים לתלמידים ולהפך, וכמובן- בין ההנהלה לצוות.
זרמים של בלבול וטשטוש גבולות מציפים כל פינה ואלו מותירים את שדה החינוך מוצפת, ללא שליטה. שמונה שנים הרגשתי גנן ללא כלים מתאימים לעבודה בתנאי השדה החינוכי כשהיא מצמיחה כהרגלה ואין ביכולתי ליישר, להשקות, לטפח, ובמידת הצורך- לגזום נטיעות זרות. נאלץ להתבונן בכאב מהצד במצבה העגום כשהיא חרושה ללא יכולת להצמיח באופן הראוי.
בחנוכה הזה "פך השמן" שלי אזל אחרי שהספיק לשמונה שנות הוראה ואני נאלץ להגיד לתלמידי הצעירים, תלמידי כיתה א', לא שלום אלא להתראות.
אני מסיים בתחושה שעשיתי הכול לשמש דמות שהאירה וחינכה הודות למעט חומר הבערה שעוד נותר בי. למרות זאת השתדלתי להעניק אהבה ללא זיוף, לגעת בנשמות הרכות. בסופו של דבר אני משאיר מאחוריי טבלאות, מבדקים סתמיים, תוכניות על הנייר, וים של אכזבה. בדרך להימנות ברשימת המורים הכתושים עד שארית כוחותיהם שליבם פשוט נאטם, שהניצוץ החינוכי שבהם כבה. בחג אורים תשפ"ג מערכת החינוך מצויה בחשיכה.