בימים האחרונים נרשמה מתיחות בין השר המיועד איתמר בן-גביר למפכ"ל המשטרה, דיווחים שמייצרים פלאשבקים לסדרה "מנאייכ".
מה מציאות ומה דמיון? מה יחשב כפרופגנדה ומה כיצירה אומנותית? ישבתי לריאיון עם רועי עידן, תסריטאי, שחקן, מגיש רדיו, מעצב, קמפיינר פוליטי ואיש ימין שפרץ את תקרת הזכוכית, יוצר הסדרה "מנאייכ" ב"כאן 11".
מה היחס שאתה רואה בין אומנות, ובין דעות פוליטיות ומסרים שהיוצר רוצה להעביר לציבור הרחב? האם אמנות ותעמולה אמורים להיות נפרדים?
במצב אופטימלי אלו דברים נפרדים לחלוטין. צריך להיות קו ברור בין בידור ותעמולה. מאחורי יצירה יש תמיד אמירה, שזה סבבה, אבל תעמולה פוליטית של ממש זו פגיעה במוצר.
איך תגדיר תעמולה? השיח מוטה מראש ושום דבר לא אובייקטיבי. איפה הגבול?
יש בנטפליקס סדרה חביבה בשם 'ברוקלין 99'. בעונה האחרונה היא הפכה לכלי תעמולה פרוגרסיבי, ללא שום הצדקה אומנותית או ביקורתיות. המסרים מועברים באופן הכי גס. גם אם אתה מעביר מסרים, תעביר אותם כך שיהיה לזה ערך אומנותי. זו היתה סדרה טובה. משהו שם נדפק, והם לא מתביישים להעביר מסר בצורה לא מתוחכמת, 'בפנים', לפעמים בצורה שקרית. נכון שכשיוצרים יצירה בדיונית הכל שקרי, אבל אם יש אמירה על המציאות, והאמירה מבוססת על שקר שקשור למציאות, לא לסיפור הבדיוני ביצירה, זה מאוד מפריע לי לראות את זה.
פשוט לעשות אומנות לא טובה ממה שאני שומע ממך.
כן. או שהאומנות ברמה כל כך גבוהה מבחינה טכנית, שזה לא מפריע שזו תעמולה. היום אנחנו יכולים ללכת למוזיאון ולהסתכל על תערוכה של דייגו ריברה, שהיה מצייר פוסטרים קומוניסטיים במקסיקו בשנות ה-30. יש יצירות אומנות שלו – איורים, ציורים, שיש להם ערך אומנותי על אף שזו תעמולה בוטה. רק אם האומנות היא נשגבת מבחינת הרמה שלה או שעבר מספיק זמן מאז שהיא היתה תעמולה, ניתן לכבד את זה.
יהיו מי שיגידו ש"פיקשן": רומנים, סדרות, דברים שאתה יוצר, הן יצירות שמשפיעות פוליטית הרבה יותר מכל מספר הגות. גם בגלל המכירות הגבוהות, "הארי פוטר" לדוגמא לעומת "כתבי הפדרליסט", וגם בגלל ההשפעה רגשית. אני חושב שכל מי שרואה את הדמויות שאתה מעצב, ישר יהיה בביקורת מאוד גדולה על הפרקליטות, על היועץ המשפטי לממשלה ועל פרקליט המדינה. אולי זה יותר משפיע ואולי זאת כן הדרך.
יכול להיות. מבחינה דרמטית יש כאן סיפור טוב ויש לו ערך. יש פה אמירה על המציאות שלנו. אבל, אני לא דוחף לך את זה לגרון. אני לא מטיף לך או מלמד אותך. אתה עובר איזשהו תהליך עם דמויות, זה גורם לך לחשוב וזה סבבה. אנחנו רוצים שזה יעבוד בצורה כזאת. ככה יש לזה ערך אומנותי. אם הייתי דוחף לך את זה פרונטלית, אם הדמויות היו חוזרות כל הזמן על מסרים, אם הן היו דמויות תועמלניות ולא דמויות שעוברות איזושהי חוויה דרמטית - זה לא היה עובד.
למה הסדרה הזאת מצליחה להימכר בחו"ל? אתה כותב על דברים שהם מאוד ישראלים.
היא נמכרה לתאגידים שהם אומנותיים יותר לא לנטפליקס או לאפל.
למה אתה חושב שסדרות ישראליות מצליחות להימכר בחו"ל? בדרך כלל אנחנו מוכנים לתמוך ביצירה מקומית דווקא בגלל שהיא נוגעת בנו, באיזה משהו ישראלי, שלנו, שורשי, והתרגום של הדברים מחו"ל לא מהנה אותנו באותו אופן כמו שדברים ישראליים מהנים אותנו. איך סדרות או אומנות יכולים להיות מתורגמים לשפות אחרות או תרבויות אחרות?
כולנו גדלנו, קראנו ספרים וראינו סרטים שהם לא על ישראל, שנכתבו על מקומות אחרים, על אנשים שחיים במקומות אחרים, אנשים ששייכים לעמים אחרים בתקופות אחרות. סיפור טוב זה סיפור טוב, זה לא משנה איפה הוא קורה ובאיזה שפה הוא קורה. זה משהו שגדלנו איתו, זה לא דבר חריג. קראנו ז'ול וורן, מרק טווין ונחום גוטמן וקראנו על כל מיני מקומות ותרבויות.
איזו סדרה אתה הכי שמח שהיתה לך הזדמנות ליצור ולמה?
אני חושב שאני הכי שמח על מנאייכ. גם כי היא הכי מצליחה וגדולה וגם כי זו סדרה לעומת כל הסדרות שעשיתי, שאני עוסק באיזשהו עולם תוכן שברמה האישית מאוד מעניין אותי ומעסיק אותי. זה תחום שרציתי "לעשות איתו משהו".
ממה אתה נהנה יותר: מכתיבת סדרה אמיתית או לשדר יחד עם ארא"ל סגל ב-103FM?
מבחינת הכיף, כמובן שלשדר עם ארא"ל סגל. לכתוב סדרה זה דבר שמאוד קשה לעשות. כל האירוע סביב הכתיבה הוא מורכב, אבל בגלובלי אני יותר אוהב לכתוב. זכיתי להתפרנס ממה שאני אוהב. במובן הזה אני חי את החלום שלי. רק הייתי שמח שזה יהיה הרבה כסף ולעבור לאמריקה.