"נולדתי בלוד למשפחה של יוצאי בולגריה", מספר משה חסדאי, 56, נשוי ואב ל-12, תושב בית אל העוסק בניהול חברתי וחינוכי.
"היה אצלנו בבית כבוד למסורת, אבל אפילו קידוש לא עשינו. יהדות בולגריה ידועה כיהדות מאוד ציונית ומשכילה, אך גם כלא דתייה במיוחד. אבא היה איש עסקים ואמא עבדה איתו, אני הייתי האח הקטן בבית. מאוד אהבתי את החיים בלוד, אבל יחד עם זאת זה היה מורכב. הרחובות אצלנו היו מאוד אלימים, ולכן נחשפתי מגיל צעיר להמון אלימות, דקירות וכו', ומשום כך למדתי אומנויות לחימה. הרגשתי צורך לדעת להגן על עצמי. הייתי מאוד טוב בזה ואהבתי את זה, ובחלוף השנים גם שלחתי את ילדי ללמוד אומנויות לחימה ואף העברתי הרצאות בבתי ספר, ישיבות ואולפנות והסברתי על חשיבות הנושא.
"כשהייתי בכיתה ו' עברנו מלוד לאשדוד. אבא הקים שם עסק, ובעקבות כך עברנו. בחטיבת הביניים נפגשתי עם מיניות באופן מאוד מוחצן, מבחינתי המרחב אליו הגעתי היה מאוד פוגעני, וכיום אני יכול לומר שהעניין הזה קשור לתהליך התשובה שלי. האלימות והמיניות המוחצנת שפגשתי בלוד ואשדוד היוו עבורי אתגר של בירור הזהות. שאלתי את עצמי האם אני רוצה להשתייך לחברה הזו, והתשובה הייתה שלא.
''בתיכון העניין הזה אף עלה מדרגה נוספת, ולא מצאתי לכך מענה בחברה שחייתי בה וגם לא מצד הצוות החינוכי של בית הספר. מעבר לכך, באחד מהקורסים בהם השתתפתי עם חברי לשכבה התבצעה פגיעה מאוד קשה באחת הנערות שלמדו איתנו. ניסיתי למנוע את העניין, אבל לא הצלחתי. הדברים הללו טלטלו אותי, ובעקבות כך התחלתי לחפש את דרכי בעולם".
מהם הדברים שעשית כדי למצוא את מקומך הנכון?
"התחלתי לעסוק המון ברוח, לכתוב שירים, לקרוא ספרים שעוסקים בשיטות רוחניות של דתות ותרבויות בעולם, אבל היהדות לא הייתה אופציה מבחינתי. הדימוי שהיה לי לגבי היהדות נשאב מהתקשורת, חשבתי שהיא פרימיטיבית ולא תואמת את רוח התרבות המודרנית. יחד עם זאת, אחד הדברים שקירבו אותי ליהדות היה מותו של אבי. התגייסתי למסלול מיוחד בהנדסה קרבית, ובאמצע הטירונות אבי חלה במחלה ממארת ותוך מספר חודשים הפך סיעודי. אבא היה אדם מאוד חזק נפשית ופיזית, אבל המחלה חיסלה אותו בתוך זמן קצר. ניסינו לעזור לו ולא הצלחנו, וברגעיו האחרונים הוא ביקש מכולם לצאת ורק אותי השאיר לידו. החזקתי את הראש שלו בידיים, הבטחתי שאשמור על אמא, וראיתי במו עיני איך הנשמה עוזבת את הגוף. אצלו, תודה לאל, זה הסתיים בחיוך. זו נקודת ההתחלה שקירבה אותי להבנה שיש נשמה, והחיוך שלו סקרן אותי במיוחד. ממש רציתי לדעת מה הוא ראה ברגעיו האחרונים".
מהפכה של שמחה
"דבר נוסף משמעותי שקרה לי בצבא הוא שהכרתי את אשתי, דפנה, מחלוצות המוזיקה היהודית המקורית. הכרנו דרך חברים משותפים, והיא הביאה לחיי שמחת חיים, שובבות, ואת משפחתה המיוחדת. אביה הוא בעל תשובה, ובזכות פגישותינו בשבתות הכרתי בית שמתנהל על פי ההלכה. ובכלל, בזכותו נחשפתי יותר ויותר ליהדות, והכל בדרך מחויכת של שמחת חיים פיוטים. הייתי אז קצין ביחידה מיוחדת שעסקה בפיתוח אמצעי לחימה עתידיים, דפנה שירתה כסולנית בלהקת פיקוד דרום, ובשלב מסוים הלכנו יחד עם חבר יקר לסדנאות של ערכים. רציתי להכיר את היהדות יותר מקרוב, וזה עשה מהפכה גדולה בחיי. פתאום הבנתי שבבתי הספר שלמדתי בהם לא נחשפתי בשום צורה לעומק שיש בתורה. הבנתי שאני רוצה לקבל עלי עול תורה ומצוות.
"אחרי השחרור דפנה ואני נפרדנו, החלטתי ללכת לישיבה ליטאית אבל לא קיבלתי שם תשובות שהניחו את דעתי לגבי כל מיני שאלות שהיו לי אז עזבתי מהר יחסית. בתקופה ההיא שמעתי שיש מקום שנקרא 'מכון מאיר', אז הגעתי עם תיק על הגב ופגשתי את הרב ביגון. במכון גיליתי יהדות מחויכת, סבלנית, ללא קטרוגים על שום זרם, ופשוט התאהבתי. במקביל לכך חזרתי לקשר עם דפנה, שעברה תהליך של התקרבות ליהדות בעזרת הרב אורי זוהר, היה להם שיח משותף כאמנים, והחלטנו להתחתן".
כיצד חווית את השינוי הגדול שחל בתקופה הזו של חייך?
"זה היה מאוד מיוחד. מדובר בחודשים מאוד משמעותיים עבורי. במכון למדתי כחצי שנה, התחתנתי, ולאחר מכן למדתי במשך שש שנים בישיבת בית אל. לאחר מכן התחלתי לעבוד בתפקידים חינוכיים, שימשתי כרב אולפנת להב"ה בקדומים, רב באולפנית בשדרות, ולאחר מכן שימשתי במשך עשר שנים כר"מ במכינות קדם צבאיות. לאחר התקופה במכינות עבדתי בתפקידים חברתיים ניהוליים במגוון מקומות, למשל עם נוער בקרית ארבע, מועצה מקומית שפיר, מחלקת הדרכה תורנית ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים, מנהל קליטה במבשרת ציון, סייר ביטחון בבנימין, וכיום אני מנהל תכנית חינוך לא פורמלי בקרן אור, מוסד לחינוך וטיפול בלקויי ראייה ובעלי מוגבלויות מכל הארץ. מעבר לכך אני גם מטפל זוגי בהכשרתי, מטפל בהתמכרויות, ופעיל חברתי למניעת אובדנות. אלה נושאים שמאוד קרובים לליבי".
נקנית בייסורים
"אחד הדברים המאתגרים שהתמודדתי ואני עדיין מתמודד איתם בחיי", ממשיך משה, "הוא המגורים בבית אל. הקמנו משפחה ברוכת ילדים תחת אינתיפאדה בלתי פוסקת, כזו שלא צפינו אותה ולא היינו מוכנים אליה. בנוסף לכך, הטרור הבלתי פוסק אתגר ומתאגר את התשובה שלי, מכיוון שהטרור העצים את האלימות במרחב המוגן שבנינו לנו. המבנים המנטליים שבניתי במכון מאיר וישיבת בית אל היו מבנים שהיה בהם די עד לסף מסוים של סבל נפשי, ובשנים האחרונות אני מחויב להרחיב את הזהות התורנית שלי ולקנות כלים שיאפשרו לי להתמודד טוב יותר עם השכול ודברים קשים נוספים שהטרור מחולל אצלנו.
"במהלך השנים הותקפנו עשרות פעמים, וזה מאוד לא פשוט. באחד המקרים נקלעתי לניסיון לינץ' אשר במהלכו התנפלו עלי מאות ערבים. זה היה לפני 24 שנים, בתענית אסתר, חזרתי מלימוד במכון מאיר ובצומת איו"ש מאות ערבים הקיפו אותי והייתי צריך לירות כדי לצאת בחיים. אני קצין צלפים, ופגעתי באופן מדויק, ולשמחתי זה היה ירי מוצדק לדעת כל הגורמים. אגב, למרות זאת, כשהתראיינתי לתקשורת תקפו אותי על כך במקום להבין באמת מה קרה. ובכלל, במהלך השנים כ-15 אנשים שהיו קרובים לליבי נהרגו, וזה מאוד מאתגר אותי. אני כל הזמן לומד איך להתמודד עם העניין הזה, ומתפלל על כך. אנחנו קהילה שחיה בפוסט טראומה, אבל בזכות הערך העליון של יישוב הארץ אנחנו ממשיכים לגור כאן. ארץ ישראל יקרה לנו מאוד, ואנחנו מוכנים לשלם את המחירים הכבדים הכרוכים ביישובה".
--
לכל התכנים של אבנר שאקי לחצו כאן
לתכנים נוספים מבית ערוץ מאיר לחצו כאן