הבת הגדולה שלי "עושה אחת עשרה". שמעתם אי פעם את הביטוי עושה אחת עשרה? "חוגגת יום הולדת" או "מלאו לה אחת עשרה" פסו מהלקסיקון. תתקדמו בעילגות. אז הגדולה עושה אחת עשרה. אבל מה לעשות, היא בכיתה ו' ובכיתה ו' חוגגים בת מצווה. מבחינתה היא עם העיניים קדימה, חדורת מטרה עם תוכניות מאוד מדויקות. העובדה שנשארה לנו שנת הכנה לא מעניינת פה אף אחת. ריגושים על גבי ריגושים. טלפונים לחברות שכוללים המון תנועות ידיים מסבירות. אבל האמת היא שהיא צודקת. צריך להתחיל להתכונן. הזמן קצר והמלאכה מרובה. אני לא מדברת על תפריט או על מה נלבש. זה ממש לא נחשב להתכונן. להתכונן זה אומר להכין אותה רגשית, נפשית ורוחנית ליום שאחרי המסקרה והקינוחים בכוסיות. ליום שבו היא מתחילה לנהל מערכת יחסים עם בורא עולם, אחת על אחד.
בשנה שעברה הלכתי להתוועדות הנשית בפסטיבל החסידות 'צמאה'. כתבתי על הערב הזה, אבל גם במבט של שנה לאחור, אלו היו מהרגעים שגורמים לי להרגיש שבוא יבוא משיח. אם ערב שכל כולו עוצמה נשית יהודית מתקיים, המשיח לא יכול להישאר אדיש לאורך זמן. כשקיבלתי הודעה שגם השנה תהיה התוועדות נשית, ידעתי שאני רוצה לקחת את הבת שלי. הערב הזה יהיה חלק מההכנות לקראת גיל המצווה. שם תתקיים יריית הפתיחה להכנסתה לקהילה הנשית שלנו, המופלאה מעל פלא עליון. אני יודעת, היא צעירה. אבל אם ה' מאמין שהכתפיים הצנומות שלה רחבות מספיק כדי לדבר איתו צפוף, מי אני שאתווכח? החלטתי: אני לוקחת אותה למקום הזה שנותן במה לנשים חזקות, שהלב שלהן מכוון לשמיים והרגליים שלהן נטועות עמוק בקרקע. אני רוצה שהיא תבין את הכוח שחבוי בכל אישה שיש בה אמונה ותדע שהוא נמצא גם בתוכה. אני רוצה שהלב שלה יתרומם מהקולות הנשיים שלא נמצאים בראש מצעדי הפזמונים, כי הזמרות הללו צועדות לפי מסורת ישראל סבא לפני שהן צועדות לבמה. אני רוצה שהיא תבין שהיא נכנסת למועדון הכי שווה שיש.
גזורה מכל המגזרים
אממה? השנה קונספט ההתוועדות השתנה. פחות שירים וניגונים, יותר התוועדות נשית. בזו אחר זו עלו שלוש עשרה נשים לבמה. כל אחת מתראיינת ומראיינת את זו שעולה לבמה אחריה. ללב שלי התגנב חשש. חשקה נפש בתי בהופעה. כל הזמן הצצתי אליה, לראות את פניה, למדוד את הקשב שלה. החזקתי את עצמי לא להציע לה לחזור הביתה בבאסה. יודעות מה? טעיתי. מרישא ועד סיפא. יודעות למה? כי צדקתי. אין כמו המועדון הנשי היהודי שלנו. הוא כבש גם את ליבה.
הנשים דיברו על הדואליות שבין החול הכבד לקדושה שהן כוספות אליה. מה קורה במרווח שבין הפנימיות לחיצוניות, בין השליחות לעבודת ה'? המקום על דפי העיתון צר מלהכיל את האור הגדול שהאיר את האולם. אומנם נטולי מאור הפנים, רכות הקול והחן שעל פניהן, אבל קבלו כמה ניצוצות מנשים שנרות קודש הן.
סיון רהב־מאיר: ככל שאני מתבגרת אני מבינה שהשליחות האמיתית היא פנימית, קשה ומורכבת. כתוב בתלמוד: קירות ביתו של אדם מעידים עליו. לא קירות האולפן. כשאת מגיעה הביתה ומורידה את התחפושות, בין המטבח לסלון, את בשליחות. שמעתי מחמותי משהו שהולך איתי על שירת דבורה. דבורה שהייתה אשת קריירה, שופטת בישראל, מציגה את עצמה: "עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל". זו השליחות. אני אומרת את זה כאן, אבל צריכה לזכור את זה בבית.
רחלי מושקוביץ, מייסדת תיאטרון 'לחישה': אני יוצרת מתוך האמונה שהשם הוריד אותי לעולם עם ארגז כלים, ועם הכלים האלה אני אמורה לעבוד אותו. כשאני רוצה לעמוד מול קהל נשי בלבד אני יוצרת שפה חדשה, שמראיינים בתקשורת לא מכירים. זה מבלבל אותם כשאני עונה שאני יוצרת כי ככה ה' ביקש, ככה הוא רצה ואני רוצה לעבוד אותו כמו שהוא רצה ולא כמו שאני רוצה. וכל דבר שאני עושה, תיאטרון, כתיבה, שירה או אימהות - הכול זו אלוקות.
יעל שבח: אם אני חוזרת ליעל שבח שלאחר הרצח, מה שהעצים אותי זה שהסכמתי ללכת לאיבוד. אף אחד לא חדר פנימה, ניחם או משך אותי משם. בסוף לא נותרה לי ברירה אלא להושיע את עצמי. מאין יבוא עזרי? הבנתי שהכוח שמפיל אותי הוא זה שירים אותי. לא להיבהל. גם כשאת במיטה והילדים סביב. קיבלתי את העובדה שאני אדם של מכלול רגשות ואני יכולה להרגיש רגשות שליליים. כולם מותרים לי. האמת הגדולה של עבודת ה' היא כמה שיותר אמון ואמונה. יש משולש של אמונה הדדי. בזוויות התחתונות כתוב אני, בקודקוד למעלה כתוב ה'. חץ אחד עולה מעלה: אני מאמינה בה'. בצד השני החץ יורד מטה: ה' מאמין בי. מה שנותר הוא חץ בין הקודקודים הנמוכים: אני מאמינה בי! זה חייב להתקיים.
הרבנית ימימה: החלום שלי הוא להיות בבא, לברך ושזה יתקיים. כשראיתי שאני לא מצליחה להיות פיה, אמרתי לעצמי: תני לנשים כוח בדרך. "ובלכתך בדרך". לתת יד למישהי כואבת ולהגיד לה: תראי את יוסף שהיה צריך להימכר. זו גזירה, אבל יוסף אומר: יש דרך. אני אבחר להריח ריח בשמים בדרך. אבחר לראות מישהו שחלם חלום לא טוב ולדבר איתו. אנחנו יכולים להפוך את הדרך למשהו אחר, חדש, ורוד, מלא אחיוּת. Sisterhood. זה התפקיד שלנו בעולם. קיבלתי מתנה שה' נתן לאאוטסיידרים. מעולם לא הייתי שייכת לכלום, ילדה משונה. ורק אדם כזה יכול להיות שייך לכולם. כשאישה אומרת לי: אני לא שייכת לשום מקום, אני עונה לה: ברוכה הבאה למגזר הגזורים. זה המגזר הכי רווח היום. להיות גזור זה כאילו חיסרון שיכול להפוך ליתרון מדהים. ופה מצטטת הרבנית ימימה את בעל התניא: כלא גורר אחריו יצירה. משמע שכל מי שמרגישה כלואה במשהו היא נשאית ליצירה שהעולם זקוק לה. אין פה מישהי שלא יכולה להגיד לה': אני רוצה לצאת לאור. נפשך כלואה כדי שתוציאי לעולם את היצירה הנפלאה שבתוכך.
עדן גולדמן (מחנכת, תושבת קריית ארבע, זמרת, מרצה וליצנית רפואית): הבן שלי לימד אותי שיעור גדול. הוא אוהב להתפלש בבוץ. כמובן שיום אחד הוא ראה כר חול רטוב ורץ אליו. הזהרתי אותו שהוא עלול להיפצע, אבל זו בחירה שלו. ברור שהוא נחתך, אבל הוא רץ אליי מדדה וצועק: אבל אמא, זו הייתה בחירה שלי! זה היה רגע מדהים. הבנתי שהשמחה היא תולדה של בחירה. לאורך החיים יש לנו המון על מה להודות, אבל זה תלוי בדעת. בבחירה שלנו. אנחנו יכולים לסגל לעצמנו את מבט התודה ויכולים לשנות איתו את המציאות. בסוף, השמחה היא לא דבר שנוחת משמיים. זו עבודה שצריך לעורר אותה בכל פעם מחדש. עבודת ה' שלי היא לעורר בי את כל המשאבים שקיימים בתוכי.
בת שלי, ברוכה המתקרבת לעולם המצוות. הלב שלך, שקורא וקשוב לנשים, מעורר בי התרגשות. אין לי ספק שעוד ידובר על כניסתך לעולם שלנו, לעולם נרות הקודש הנשיים.
לתגובות:ayakremerman@gmail.com
