* כדורגל הוא כמו סופגנייה – הוא טעים רק כשהוא טרי, אתה תמיד אומר לעצמך שלא חייבים לאכול את כל הסופגנייה ואז נשאר לראות את כל המשחק, וגם את זה שאחריו, חוטף צרבת ושואל את עצמך למה בזבזת את הזמן על השעמום השמנוני הזה. פעם בדור אתה מוצא סופגנייה איכותית, כמו הגמר הנדיר שהיה השבוע בין צרפת לארגנטינה. אבל באמת, בשביל זה להשמין חודש שלם?
* גם פוליטיקה היא כמו סופגנייה – ריחנית, מסעירה, מצופה בהבטחות חגיגיות, אבל בסוף מדובר בסך הכול בבצק דביק ולא ממש אפוי. הממשלה החדשה של נתניהו, למשל, עדיין לא קמה וכבר נראית קשה מדי, עשויה מדי, לא ברור כמה ריבה יש בה ומאיפה מתחילים לאכול אותה.
* ממשלת בנט־לפיד, לעומת זאת, הייתה סופגניית גורמה: מתנשאת, עולה המון כסף, מכילה המון רכיבים שאין ביניהם מכנה משותף ואחרי הביס הראשון מתברר שהיא אולי מגוונת, אבל בעצם אין בה כלום.
* אם כי בנט עצמו, צריך להודות על האמת, הוא פחות סופגנייה ויותר סביבון. סביבובנט כזה שכל פעם עושה עלינו סיבוב ואף פעם אי אפשר לדעת על איזה צד הוא ייפול.
* מכל סופגניות הגורמה, הסופגנייה הכי הזויה היא סופגניית עראיס, המכונה גם "סופגניית הראיס", או "לחזק את אבו־מאזן". מדובר בשילוב מחריד למדי בין סופגנייה למחבל עם שפם. יש בה המון שמן, מעט מאוד בשר, ומה שאנחנו מקבלים בסוף זה פיגוע בפיתה והזמנה לבית הדין הבינלאומי בהאג.
* הפוליטיקה החרדית, לעומת זאת, היא הסופגנייה הקלאסית הישנה שיש בה רק שמן, ריבה (עם המון סוכר וללא חשש פרי) וחומר לא מזוהה שייתכן שהיה בעבר שאריות של משהו שקשור לאבקת סוכר וקריסטל מנטה. כמו בדורות הקודמים, כמו שאכלו אבות אבותינו עוד מימי החשמונאים. זאת אומרת אין סיכוי שהחשמונאים אכלו סופגניות, הם גם לא דיברו יידיש ובטח לא לבשו מעילים שחורים וכובעים בסגנון אצילי פולין של המאה ה־17, אבל מה זה משנה. מסורת זו מסורת.
* ועדיין, אני מעדיף ממשלה עם חרדים שמספרים לעצמם שהם פך השמן הטהור ואילו אני סתם מזרוחניק שמן, על פני סופגניות הגורמה מהשמאל שחושבות שהן ורק הן האור וכל השאר כוחות אופל שצריך להעיף מגוש קטיף, חומש, עמונה וכל מקום אשר תדרוך כף רגלם בו, תוך שירה אדירה של "באנו חושך לגרש".
* ואולי השמאלנים הטהורים פשוט לא הבינו נכון את המילים של מעוז צור, ולכן הם צועקים על קץ הדמוקרטיה, מתרוצצים ברחבי העולם ומתלוננים ש"ימנים נקבצו עליי"?
* ובו בזמן מהללים את המונדיאל המוצלח להפליא של קטאר, תומכת הטרור והאנטישמיות העולמית, שכפתה על מסי להניף את גביע העולם כשהוא לבוש בגלימה ערבית מסורתית שהסתירה את המדים של ארגנטינה.
* למה באמת הלבישו את מסי בגלימה וגרמו לו להיראות כמו אשכנזי נבוך שהגיע לחינה? יש אומרים שזה כדי שהמערב היהיר יפנים שהתרבות המוסלמית עולה עליו, תרתי משמע. יש אומרים שזה כדי למנוע אפשרות שמי שיניף את הגביע יגניב מאחורי הגב גם את דגל הגאווה או סמל אחר שירגיז את הקטארים. ויש אומרים שזו גלימת היעלמות שרונאלדו שלח למסי, אבל היא לא עשתה את העבודה.
* אז כן, אפשר להתייחס לגלימה הקטארית כשילוב משובב נפש בין מזרח למערב, גלובליזציה מפוארת של גמר בין שתי נבחרות נוצריות על אדמה מוסלמית כאשר מה שמאחד את כולם זה אהבה לכדורגל ושנאה ליהודים. אפשר להמשיך להטיף שהלאומיות מתה, שאפשר גם חנוכייה וגם עץ אשוח, גם סגידה לפרזנט פרוגרסיב וגם השתחוות אפיים בפני קטאר, אבירת השלום העולמי וזכויות האדם. ואפשר גם לשאול למה אוהדים ערבים בכל העולם מתפרעים גם כשמרוקו מנצחת וגם כשמרוקו מפסידה, מה זה אומר שחצי מהשחקנים של מרוקו וצרפת הם בכלל צאצאים של מהגרים שנולדו באירופה, למה גם בעידן הגלובליזציה נבחרות לאומיות מעוררות כל כך הרבה אמוציות, ומה המשמעות האמיתית של מסי הנוצרי, המערבי, שמניף את הגביע כשהוא עטוף בגלימה מוסלמית.
* הוושינגטון פוסט הפרוגרסיבי באמת שאל במאמר נוקב למה אין בנבחרת ארגנטינה שחקנים שחורים. התשובה הרשמית של ארגנטינה: כי אנחנו מדינה, לא סרט של דיסני.
* תשובה יפה, רק שהמונדיאל של ארגנטינה היה לגמרי סרט הוליוודי: נבחרת מיוסרת שמייצגת מדינה במשבר כלכלי עמוק, שבראשה עומד כוכב עולמי שזכה כבר בכל תואר אפשרי חוץ מאליפות העולם וזו ההזדמנות האחרונה בהחלט מבחינתו, אחרת רוחו של מראדונה תרדוף אותו לעד ממעמקי הגיהינום, מו הא הא. במשחק הראשון הם מפסידים לערב הסעודית כדי לסבך את העלילה (מישהו אמר סמליות מערבית־מוסלמית?). את המשחק המכריע נגד פולין הם צולחים בזכות פנדל מפוקפק שהשופט נותן למסי כדי שהסרט לא ייגמר באמצע. מול הולנד הם מובילים 0-2 עד הדקה ה־83, וממש בדקה האחרונה של תוספת הזמן הולנד משווה. הפסקת פרסומות, הארכה, פופקורן, פנדלים, ארגנטינה מנצחת, קאט. לקראת הגמר נגמרים לתסריטאים הרעיונות היצירתיים והסיפור חוזר על עצמו: מסי כובש פנדל שלא באמת היה, ארגנטינה מובילה 0-2, קיליאן אמבפה בתפקיד הנבל כובש פעמיים, מסי כובש בהארכה, אמבפה שוב משווה, שוב פנדלים, ארגנטינה מנצחת בשיניים, קלוז־אפ על מסי, קלוז־אפ על קיליאן שיש לו אם בפה אבל הוא היה מעדיף אם־16 ביד, מסי מניף את הגביע, הפי אנד. צפוי, מתקתק וקליימקס ארוך הרבה יותר מדי, אבל מה, שובר קופות. תהיו בטוחים שמארוול כבר עובדים על הסרט של גיבור העל החדש, מסינדרלה.
* מה שהדהים אותי הפעם הוא הגילוי שיש הרבה נשים שצופות במשחקים. לא מגיחות מדי פעם כדי להסתיר ולשאול כמה-כמה, אלא ממש יושבות מול המסך וצועקות על השחקנים. שמעתי אחת מהן מנתחת ברצינות תהומית את הטקטיקה של נבחרת מרוקו, מישהי אחרת התגאתה בפניי שאחרי מונדיאל שלם היא הצליחה להבין מה זה נבדל, ואישה שלישית הגדילה לעשות כשערב אחד התיישבה לראות את שלב הבתים מתוך סקרנות, נשבתה בקסמיו של המשחק המשעמם ומאז בכל ערב בעלה מאכיל את הילדים, רוחץ אותם, מספר להם סיפור ומשכיב אותם לישון, בזמן שהיא יושבת בחדר הסמוך וכוססת ציפורניים במתח מול המשחק היומי, לקיים מה שנאמר "שאף הן היו באותו הנס". נו, ואחר כך אומרים שקטאר לא דואגת לזכויות האישה.
* וזהו. בסוף מסי למד מחנן בן ארי איך להיות אלוף העולם, המונדיאל נגמר, וגם חנוכה, להבדיל, הולך וחומק לנו מבין האצבעות. כל שנותר לנו הוא להתפלל שהממשלה החדשה תצליח בכל זאת להיות סופגנייה חמה ומתוקה, שתעשה הרבה ותריב מעט, שתוריד בשומן ותוסיף בטעם. שהרי כל עוד הנר דולק, אפשר לטגן.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
