בשנותיה הראשונות של המדינה הוחלט על ביטול שיטת הזרמים בחינוך ונחקק חוק החינוך הממלכתי, עם החרגות לתת־זרמים ממלכתיים. המטרה הייתה לכנס את כולם תחת משרד אחד, אחראי ומוביל המסוגל (לפחות בתאוריה) לפעול על מנת לגבש ערכים ממלכתיים מתוך מכנה משותף רחב וערכי כלשהו.
השחיקה הישראלית הגוברת בבסיס האחדות בעם והרצון להחזיק אתוס משותף השכיחה מאיתנו גם את ההבנה הבסיסית כי משרד החינוך הוא כלי חשוב מאוד בהובלת הדור הבא. משרד החינוך אוסף אליו בכל בוקר את ילדי ישראל כולם ואחראי להעניק להם השכלה, ערכים וכלים לחיים. מתפקידו להחליט מה ילמדו ומה לא, כמה ילמדו, אילו סוגי העשרה יקבלו לצד לימודי החובה, ומהי הדרך הנכונה ביותר להכין אותם לחיים של השתלבות בתרומה למדינה, בתעסוקה, בעולם הרוח ועוד. הכרסום הזוחל באחדות החברה הישראלית מכניס למשרד החינוך בפרט ולמערכת בכלל שיקולים זרים. במקום אחריות מיניסטריאלית כוללת של תיעדופים ומחירים, במקום ראייה חינוכית ממלכתית הרואה את החברה כולה, אנו נמצאים במדרון חלקלק של החלפת האחריות המיניסטריאלית במקסום הון פוליטי קצר טווח, תהליך שכנראה עוד יתעצם בשנים הקרובות. את המחיר נשלם בריבית עוד שנים רבות קדימה כמדינה, כחברה וכפרטים.
יש מקום לדאגה עמוקה כשאנחנו שומעים בתקשורת שמשרד החינוך יפורק לגורמים ומחלקותיו יפוזרו בין חברי הממשלה השונים. השר לענייני מורשת יהיה אחראי על חינוך למורשת, מפלגה נוספת תזכה בחברה למתנ"סים ותהיה אחראית על החינוך הבלתי־פורמלי, תוכניות ההעשרה, המוכרות גם כגפ"ן, יועברו אחר כבוד למפלגה אחרת. סמכויות החינוך יפוצו לכל עבר. אך מי יכהן במשרד החינוך וייקח על עצמו את האחריות הכוללת? על זה אין מריבה כלל.
בגלגולו הנוכחי משרד החינוך נותר רזה, חלש ובעיקר בלא ראייה חינוכית הוליסטית. מסתמן כי בממשלה הקרובה לא יהיה שר (או שרה) שיוכל לתכלל את החינוך ולראות את צורכיהם של כל התלמידים על גווניהם, וכמובן את צורכי המורים והמנהלים. במקום זה נקבל מגוון שרי חינוך, כל אחד מהם מוסמך להחליט על תחום אחר ותקציב אחר (אולי גם רפורמה אחרת?). לצערי, התרגלנו שלחינוך אין הורה יציב ואחראי, שמי שמגיע לתפקיד החשוב יקפוץ מהר לדבר הבא ושרפורמות חינוך מכיוונים שונים הן מקפצה אלקטורלית. וכבר שכחנו שאפשר גם בלי רפורמות.
פיזור סמכויות ותקציבים, בלי אחריות מיניסטריאלית כוללת, הוא משגה ערכי ומעשי שכולנו נשלם עליו ביוקר. זאת מדיניות בעייתית שרואה לנגד עיניה את טובת הקואליציה ולא את טובת ילדינו. עם סמכות באה אחריות, אולם מתווה שרי החינוך המפוצל מציע סמכות בלי אחריות כוללת ובלי להסתכן במחירי אחריות זו.
המערכת הפוליטית טלטלה את אזרחי ישראל בשנים האחרונות. ציבורים רבים חוששים כי עכשיו ישנו את חינוך ילדיהם לבלי הכר תוך ניכור ערכי עמוק לערכי הליבה שלהם עצמם כהורים וכמחנכים. בור החשדנות הולך ומעמיק. בעת הזאת אני מפצירה לזכור את הרעיון הגדול של מדינה מגוונת המתכנסת תחת משרד אחד ממלכתי, אחראי, שעמל על טיפוח הדור הבא. על שר החינוך הבא ועל השרים האחראים על התוכניות במשרדו לנהוג בענווה ובנדיבות של מנצחים, ולא לנפנף בהצהרות גדולות על שינויים וכיפופי זרועות על גבה המערכת העדינה, המורכבת והחשובה הזאת.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת יסודות במכללת הרצוג
****