יש כאן צבועים בקהל?
מכל סוגי אומנויות הבמה, סטנד־אפ אני לא יכול לשאת. לא מצחיקות אותי בדיחות כתובות מראש, ונלעג בעיניי הניסיון הזה כל הזמן להצחיק, פאנץ' אחרי פאנץ', בכוח. ומה שלא הולך בכוח הולך בגסות רוח, כי איכשהו הנמוך הזה הוא מפלטם של הסטנדאפיסטים שלא בטוחים בעצמם או בקהל שלהם, וכמו ילד בגן שאומר מילים שאסור להגיד ומרגיש אמיץ, ככה בעיניי הסטנדאפיסט שיורד נמוך.
עוד פחות מצחיקים אותי אלתורים שכל עניינם להלבין פנים. ולא, זה ממש לא משנה בעיניי שהמולבן התורן שילם בעצמו על כרטיס כדי לצחוק על חשבונו של מישהו אחר. פנים מולבנות הן פנים מולבנות, לא חשוב כמה עלה הצבע. גם אם כללי המשחק אומרים שהמבויש בעצמו חייב לצחוק, אחרת הוא יוצא ממש קטן. לי זה לא משנה.
לא מצחיקות אותי בדיחות על השואה, צר לי, והן יצחיקו אותי עוד פחות כשהשורד האחרון יעבור לעולם שכולו טוב. לא מצחיקות אותי בדיחות על כמה נורא לחיות בזוגיות עם אישה. אפילו בדיחות על פתח תקווה לא עושות לי את זה.
לא, אני לא מהכבדים האלה שלא אוהבים לצחוק, החיים מצחיקים אותי עשר פעמים ביום. אבל צחוק מהונדס מצחיק פחות. ומתי החיים הכי מצחיקים? כשבתל אביב, עיר חופש האומנות, סותמים פה לסטנדאפיסט נחשב כמו אסי כהן. ההוא שכבר שנים צוחק על כל מה שזז, בדיחות על ימין ועל שמאל (טוב, בעיקר על ימין), על שואה ועל דתיים ורוסים ומה לא. אבל הפעם הוא חצה את כל הקווים כשבבירת החופש, ועוד בטקס שארגנה העירייה, העז לצחוק על טבעונים ועל בעלי חיים. קומץ צופים מהקהל מחה בזעם, וכהן הורד מהבמה. ומה הכי הכי מצחיק? היה כשל של המארגנים, התנצלו שם מאוחר יותר: "לא תיאמו איתו את המסרים". גדול. אומנות מגויסת מטעם החופש. מבריק.
ואחרי כל זה בא לי לעלות על הבמה ולשאול: תגידו, יש כאן צבועים בקהל?
איך ניצחנו את יוון
זכור ילד, אל תשכח, זה לגמרי לא מובן,
מעטים מול רבים, איך ניצחנו את יוון.
גזרות רעות אכזריות, אופל חושך בעיניים,
מול אחים מתייוונים, איך חשקנו שיניים.
אסרו ללמוד תורה - למדנו במערות.
ברית מילה בסתר, בין עצי היערות.
נשים מסרו נפשן ועלו אל הגרדום,
אך נצח ישראל לא ישקוט ולא יידום.
ירושלים מרדה: מי להשם – אליה.
ניערה מעליה את כל אליליה.
זכור ילד, אל תשכח, אנחנו עם שזוכר,
כל אויב שהרע, כל צר הצורר.
בצאת כוכבים נר גנוז להזכיר,
איש הביתה ימהר את החושך להאיר.
ממלאכתו יקדים לשוב, בסובארו הלבן,
ירושלים לא אתונה, ישראל זו לא יוון.
מעטים מול רבים, על ניסים ונפלאות,
חולל ה' למכבים, מאז זוכרים כל הדורות.
בחמש נגרש פסל צלם מהיכל,
נר מצווה נדליק מהר, כי עוד מעט גמר־מונדיאל.
קצת תרבות
והאמת, נהדר שכל זה מתנקז לחנוכה - המונדיאל, הסטנד־אפ ועוד לא דיברנו על כל הפסטיבלים. הזדמנות לחשוב על התרבות שאנחנו צורכים. והאמת היא שאני כל כך נלהב מהתל־אביבים שפוצצו את מופע הסטנד־אפ. הו, כמה שאתם צודקים. אי אפשר לבוז לכל דבר, לא הכול בדיחה. בטח שמעתם על התוכנית 'היהודים באים'. וכמה כיף שנס המרד התרבותי הונף דווקא שם, בבירת התרבות שמאסה בחופש שקם על יוצרו.
סביבון
הנה כמה דברים שלמדתי מהסביבון:
* כל הסיבובים מסובָבים מלמעלה, וכשתש כביכול כוח של מעלה, נופל הסביבון.
* אחרי כל נפילה אפשר לקום ובלבד ששוב יאחזוהו מלמעלה.
* כל הסיבובים נעים סביב נקודת האמצע ומשתוקקים אליה.
* כל התורה כולה על רגל אחת היא מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, אבל כל האמונה כולה על רגל אחת (של סביבון) היא: נס גדול היה פה.
* על הסביבון לא כתוב "היה", כתובה רק האות ה"א. נס גדול היה פה, אבל גם הווה פה, פה ממש, צריך רק לראות.
* למדתי לרחם על ילדי הגלות שאפילו כשהם משחקים הם יודעים שהנס היה שם. לא פה.
* מספרים שמשחק הסביבונים הגן על לומדי התורה מפני היוונים, ומאז ועד היום נקודת הילדות התמימה שומרת על התורה מפני כל ההתחכמות היוונית.
* כשהיינו ילדים שיחקנו במשפחה את משחק הסביבון, קופת סוכריות הייתה במרכז ולכל אחד היה גם אוצר סוכריות משלו. כל משתתף בתורו סובב את הסביבון. כיאה למשפחה ששורשיה באירופה, חוקי המשחק נגזרו מהיידיש. נ - נישט, כלומר: לא. מי שהסביבון שלו נפל על נו"ן לא קיבל דבר. ג - גאנץ, גדול, נוטל את כל הקופה כולה. ה - האלב, כלומר חצי – נוטל חצי מן הקופה. פ - פוּשט, משלם לקופה שתי סוכריות. זה היה משחק אופטימי, כי הסיכוי שלך להרוויח תמיד גדול מהסיכוי להפסיד. אבל שנים הטריד אותי חוק הנו"ן, מדוע כשמופיעה המילה נס לא מקבלים כלום. ואולי כך זה באמת, כל מה שזוכים בו בדרך נס צריכים לחזור ולזכות בו בעמל ידינו, אחרת לא נשאר דבר.
* מכל הסביבונים החדשים, הרועשים והמצפצפים, החשמליים והקופצניים, חביבים עליי סביבון העופרת היצוקה וסביבון העץ הפשוט.
* לפעמים אפשר לסובב את הסביבון הפוך, וזה מסתובב, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אולי זאת אשליה, ואולי זה הכוח הישראלי המיוחד להשפיע מלמטה על מה שלמעלה.
חב"ד
השבוע ביקרתי קרוב שמאושפז בבית חולים, ושוב שבה את ליבי איזה חב"דניק, שהציב חנוכייה בכניסה למיון, נתן לנער על כיסא גלגלים להדליק וחילק סופגניות. אחר כך הוא נאם שם כמו פעם, כשהיו נואמים בכיכרות, ואנשים הקשיבו וצילמו. ואני קינאתי. איזה אומץ, איזו עזות דקדושה. כל כך בא לי גם, אבל אני מתבייש. או שמא גאוותן.
לתגובות: [email protected]
***