כשהדי ההתרגשות וגלי הקול של שדרן גמר המונדיאל עוד מרחפים בחלל האוויר, עדיין ייחשב ללגיטימי משל מעולם הכדורגל בטור משפטי.
איש לא זוכר בתום משחק גמר היסטורי עם הכרעה ברורה אילו שריקות שערורייתיות העניק השופט ליריבה, וכמה היא הייתה קרובה להפוך את התוצאה ולהביא לסוף אחר לגמרי. אחרי שהושג, רק הניצחון קיים. כך גם בנוגע למשפט נתניהו: אחרי שניצח באופן חד־משמעי בבחירות האחרונות, איש אינו עסוק בפרויקט להדחתו באמצעות בית המשפט שהובילו שי ניצן ורוני אלשיך.
השבוע שמעתי בהקשר הזה מבכיר לשעבר במשרד המשפטים משפט חכם, ששופך הרבה אור על ההתרחשויות האחרונות בתיק 4000 בבית המשפט המחוזי ירושלים. "שי ניצן הקים את כל הפרויקט הזה, וברח בזמן כשהוא משאיר את ליאת בן ארי המסכנה לחטוף הכול במקומו", אמר. כמה הוא צדק במילים הללו: בזמן שניצן ישב השבוע בלשכתו בספרייה הלאומית, מעלעל בין כתבים מצהיבים, נאלצה ליאת בן ארי לאיים באמצעות אנשי צוותה על שני עדי תביעה כי יוכרזו עדים עוינים, והביטה בעיניים כלות כיצד נפלו בדרך הארוכה הזאת עוד שני עדים שהוגדרו מלכתחילה עדים מרכזיים.
עדי התביעה מערערים את התיק
ד"ר יפעת בן חי שגב ודוד שרן הם למעשה צמד עדים שהובאו לבית המשפט בזה אחר זה. שניהם היו אמורים לבסס ביחד את קיומה של "פגישת ההתנעה", כפי שכונתה בכתב האישום, ולשרטט את אחד מענפי המאמץ שהוביל לכאורה נתניהו למען אלוביץ' ובזק בתמורה לסיקור אוהד באתר וואלה. על פי מה שהצטייר בחקירות ונרשם בכתב האישום, שרן שהיה ראש לשכתו של נתניהו פעל מול בן חי שגב על מנת לזרז את אישור מועצת הכבלים שבראשה עמדה לעסקת בזק־יס, עסקה שהייתה שווה הרבה מאוד כסף לאלוביץ' הבעלים.
מה שהתגלה בבית המשפט בדקות הראשונות לעדותם של שני הצירים המרכזיים האלה, הוא שהחקירה שעברו הוציאה מהם תיאור מופרך ומופרז שהם אינם שלמים איתו בדיעבד. בן חי שגב טענה שהחקירה הייתה רשלנית ומגמתית, שבגלל הרקע הפוליטי שלה שקרוב יותר לשמאל ציפו ממנה להביא את הראש של נתניהו, ושהופעלו עליה מניפולציות ולחצים פסולים. לשאלת השופטים מדוע לא אמרה על כך דבר בחקירה ואפילו לא בריענון העדות, הדהימה את הקהל בתשובה נחרצת: אין לי אמון במערכת, חיכיתי לדבר בפני השופטים. האמירה הזאת היא שהובילה לבקשת הפרקליטות להכריז עליה עד עוין, מה שכמובן אינו תורם לרמת האמון הירודה גם כך של התובעת.
רוח העדות המעודכנת שלה, כפי שנשמעה בבית המשפט, מזכירה את רוח הדברים שאמר עד המדינה שלמה פילבר בפני בית המשפט. שניהם לא התכחשו לעדות שמסרו, אחזו פחות או יותר באותן העובדות, אך טענו שהחקירה הגיעה עם קונספציה בלתי ניתנת לערעור והם אולצו לתת את מה שהתבקשו. בבית המשפט, בלי הלחץ של חדר החקירות ומפרספקטיבה של כמה שנים, אותם אירועים מקבלים קונטקסט רך הרבה יותר.
כך גם לגבי שרן. עדותו הראשית נפתחה ביום שלישי השבוע, אך כבר בתחילתה הוא תיאר את החקירה הדרקונית ואת הקונספציה שאולץ לשתף איתה פעולה. דיברתי עם בן חי שגב על העסקה, הוא מודה, נפגשנו ודאגנו למכתבים ולבקשות על פי הנוהל, אך לא ראינו בכך שום דבר חריג תוך כדי עבודה. ראש לשכת ראש ממשלה ויו"ר מועצת הכבלים נפגשים עם עשרות גורמים בשבוע, שולחים מכתבים ומקדמים מהלכים, ואין להם זיכרון מיוחד על כל אחד מהאירועים במרחק של שבע שנים. בלי החקירות והסערה הגדולה, כך עולה מעדותם, הייתה זו עוד פעילות רגולטורית אחת מני רבות שקידמו באותם ימים.
אם נרד קצת יותר לפרטים, והעניין כאן נמצא בפרטים הקטנים, שרן ובן חי שגב סיפרו סיפור אלטרנטיבי ומתקבל יותר על הדעת לאותם הפרטים שהעניקו לחוקרים בעדותם במשטרה. אבי ברגר, המנכ"ל היוצא של משרד התקשורת בזמנו, הוביל קו נוקשה מול בזק כאשר התנה את אישור העסקה של מיזוג בזק־יס בהתכופפות של חברת הענק לרפורמה אחרת שהוביל המשרד, כלומר איש אינו מפקפק בכשרותה של עסקת המיזוג, אלא שנעשה שימוש בעיכוב שלה למטרות אחרות. ייתכן שזו טקטיקה לגיטימית, אך היא בהחלט לא הגישה הבלעדית. עם התחלפות המנכ"ל השתכנעו הן במשרד התקשורת והן במועצת הכבלים כי אין טעם בהתעללות המתמשכת בבזק וניתן לאשר את המיזוג במנותק מהדיון על רפורמת השוק הסיטונאי. כך בדיוק מתפרשת "פגישת ההתנעה", המכתב ששלח שר התקשורת דאז נתניהו לבן חי שגב והאישור שהיא הביאה לו מהמועצה.
אחרי שחלק הארי של עדי התביעה המרכזיים בתיק 4000 כבר העידו, ניתן לקבל תמונה רחבה ומשקפת של מה שהתרחש כאן. לשי ניצן הייתה תזה, שלפיה נתניהו שילם בהטבות רגולטוריות לאלוביץ' תמורת סיקור אוהד. מכאן ואילך המשטרה עסקה בחקירותיה בליקוט סלקטיבי, צ'רי פיקינג בלעז, של אירועים משגרת עבודת סביבת ראש הממשלה בנושא בזק. כשמנתקים אותם מרצף העבודה במשרד, מהעיסוק בנושאים דומים מול חברות אחרות ומהתשומות הלא יוצאות דופן שהושקעו בנושא – מקבלים תמונה מזעזעת של יחסי תן וקח. וכשמציגים זאת כך לציבור, אז נתניהו הוא גדול המושחתים ורק לא ביבי.
אך באמת, כפי שמשתקף מעדויות של עדי התביעה בעצמה, כל העיסוק בבזק היה שגרתי והייתה לו הצדקה מצד עצמו. ועכשיו לא רק פילבר הביביסט או שרן ראש הלשכה אומרים זאת, אלא גם בן חי שגב, שנתלו בה תקוות במשטרה בתור מתנגדת לנתניהו, מתארת את הדברים כהווייתם. לכן המשך המעקב אחרי המשפט חשוב כל כך. נתניהו ניצח אומנם בבחירות והוא יכהן כראש הממשלה, אך את השריקות המוטות של השופט במהלך המשחק אסור לשכוח.
רפורמות ברבנות אינן שדה קרב
להלן המלצת צפייה חמה לחבר הכנסת מתן כהנא, שמן הסתם ימיו הולכים ונעשים פנויים גם לפעילויות מן הסוג הזה: סרט תיעודי קצר ששודר השבוע בתוכנית 'המקור' (רשת 13) בכיכובו של, ובכן, שר הדתות לשעבר מתן כהנא. לכאורה, כהנא מכיר כל אחת מהסצנות בסרט מגוף ראשון, אך דווקא בגלל זה הצפייה בו נחוצה. פרספקטיבה חיצונית, בוחנת מן הצד, אחרי שנה וחצי של שכנוע עצמי שמביא לידי סחרור.
מוטיב אחד חוזר במהלך כל הסרט, מסצנת הפתיחה ועד למילות הסיום. ליתר דיוק, קשה לקרוא לזה מוטיב – זה הסרט כולו, אמירה ששבה על עצמה בעשרות וריאציות. הלוא מתן כהנא הוא חלומה של כל אם דתית לאומית (ולא ציונית דתית, כפי שהדגישה הדוברת שלו: "את הביטוי הזה אנחנו שומרים להקשרים שליליים"): שומר מצוות וקובע עיתים ("תוסיף לנאום שאתה הולך כל יום עם ציצית!"), טייס קרב בחיל האוויר של מדינת ישראל (עדשת המצלמה אפילו תפסה סרבל טיסה בלשכה), שר וחבר בכנסת ישראל וגבר ספורטיבי וגבוה למדי. וגם - איך אומרים את זה היום בלי להסתבך? – הוריו הגיעו לארץ מהתפוצה הנכונה.
יושב כהנא מול המצלמה, יושבים גם יועציו, ולא מצליחים לתפוס. הטייפקאסט האידיאלי של הדתי הלאומי מביא איתו את בשורת הגאולה מהעסקנות החרדית ברבנות הראשית, מקדם את הרפורמות שהציבור שלו תמיד חלם עליהן ומשיב לחרדים תשובות כהלכה. באחת הסצנות המביכות בסרט כהנא מתמלא גאווה על הנאום שנשא בכנסת, שאותו כינה "קו פרשת המים מול הסיעות החרדיות". "אתה התפללת תפילת ערבית בשכיבה במארב?" הטיח אז בגפני, "שמת ציצית גם כשזה היה הכי לא נוח שיכול להיות?". הטענות הילדותיות הללו היו יקרות מאוד בעיניו, והוא אפילו סיפר על גלי התגובות החיוביות שקיבל. "סוף סוף מישהו אומר להם את זה בלי להתבייש", ציטט בהתרגשות אלמוני שפנה אליו לאחר הנאום.
ייאמר לזכותו של כהנא שהוא מודה בכך שלא זכה לתמיכה המתבקשת מהציונות הדתית. אבל בנוגע להבנת הגורמים לכך, עיניו טחו מראות. בכל פעם שמנסה המראיין ישראל רוזנר, שחובש בעצמו כיפה סרוגה, לעמת אותו עם השאלה, כהנא רץ לזרועות "הפלגנות המסוכנת" שכה נעימות לו. הוא לא עשה כלום, זו הפלגנות שסמוטריץ' מחרחר שהרחיקה את הציבור מבשורת הגאולה שלו. גם כשניסה לקרב אותו בעוד צעד אל התשובה, ולהצביע על הבעייתיות במהלך הפוליטי שהוביל אותו אל לשכת השר, כהנא נצמד לדף המסרים של בנט: "זה היה או ממשלה של ביבי עם עבאס או בנט".
אחרי תקופה מסוימת של הפנמה, כפי המשתקף מן הסרט, עברו כהנא ואנשיו לתוכנית ב': התקרבנות ומלחמה. כמה דמעות נשפכו בסרט הזה, מטאפוריות וגם מלוחות ורטובות. הנאומים והראיונות שנתן כהנא לתקשורת (אחד מהם, שניתן לו מקום של כבוד בסרט, נישא בכנס ירושלים של 'בשבע') הפכו ללקט מהגידופים והקללות שספג השר. "מתייוון, אנטיוכוס, חזיר", צולם השר בלשכתו משנן נאום עם ציטוטים שנאמרו עליו וחיוך רחב על פניו, רגליו הארוכות על שולחן הזכוכית והוא מתענג על קריאת כל מילה. ציון לשבח לעורכי התוכנית על התזמון המוצלח של השידור.
"מה קרה לנו? איך הגענו למצב כזה?" שבים יועציו ושואלים בזעזוע על כוס מים שלא הוגשה ויד שלא נלחצה לשר. הם חיים ביקום המקביל שיצרו לעצמם, שבו חלומה של כל אם דתייה מקדם את הרפורמות שהיא ייחלה להן, ולא מצליחים לנחש מה מקור הכעס. כלומר, מצליחים – סמוטריץ'. לא עולה על דל שפתיהם ההנחה שאולי גם לשר ולמהלכיו יש חלק בשסע חסר התקדים הזה.
ומלחמה. בסצנה שבעיניי משקפת יותר מכול את כישלונו של כהנא במשרד הדתות, הוא נראה עומד ליד לוח מחיק ענקי ומשרטט עליו נוהל קרב להעברת רפורמת הגיור. "זה נראה כמו תוכנית קרב", מעיר לו יוצר הסרט, וכהנא מוצא את עצמו נלהב מההגדרה. "בדיוק כך", הוא צוהל. על הלוח, כפי שהוא מתאר, משתקף האויב (שוב, סמוטריץ' והמפלגות החרדיות), הכיפות השולטות על היעד (הרב דרוקמן, הרבנות הראשית, גדולי הדור הציוניים) והכוחות הלוחמים שלצידו (יוליה מלינובסקי). כהנא מסביר כיצד שכנוע של הרב דרוקמן עשוי להטות את הכף לטובתו ולסייע לו בכיבוש היעד. וכך אכן חשב שיהיה.
אך הרב דרוקמן, כמו המחנך שהוא, לימד את כהנא שיעור חשוב. לראשונה בסרט נשמע הקול שחסר בלשכת השר. בשיחת טלפון קצרה הוא אומר לכהנא המאוכזב: "אני ורבני הציונות הדתית, אסור לנו לקרוע את הציבור שלנו, זה קרע". כלומר: אין מי שרוצה לערוך את הרפורמה הזאת יותר מהרב דרוקמן, ששמו הוכפש הרבה יותר מכהנא על ידי החרדים על הרקע הזה. ועם זאת, הרב בחוכמתו מבין ששינויים כפויים וכוחניים לא מביאים בשורה לציבור. בפעם הראשונה המושג קרע בציבור הדתי־לאומי נכנס לקונטקסט הראוי לו: לא אינטריגה פוליטית של סמוטריץ', אלא מהלך של שבירת כל המוסכמות והערכים מצד כהנא. זה הגורם לקרע שכהנא ואנשיו לא מפסיקים לבכות עליו לאורך כל הסרט.
כהנא לא קיבל את השיעור כמובן. הוא ביקש לבוא שוב אל הרב כדי לשכנע אותו, כי מבחינתו כזכור מדובר במבצע צבאי. אם יש התנגדות בגיזרת הרב דרוקמן, יש לתגבר את הכוחות ולעלות שוב באיגוף. גם ליועצת התקשורת שלו הוא קורא באופן מחריד, לעיני המצלמות ופעם אחרי פעם, "חיילת". בתפיסתו המוטעית חשב שאנשי המקצוע ברבנות הראשית הם חייליו לביצוע הרפורמה בכשרות, שהרבנים הראשיים מקבלים ממנו פקודות ושבראשון בינואר – ממש בעוד שבוע – רפורמת הכשרות שלו תדפוק כמו שעון כי הוא פקד. כהנא לא השכיל להבין שהנהגה ציבורית דורשת כישורים אחרים, והרבה למעלה מזה את אמון העם. אתה לא מחליט בגלל הדרגות שעל כתפיך, אלא בגלל המנדט שקיבלת לכך. ואם המנדט המדומיין שלך בנוי על אצבעותיהן של מרב מיכאלי, וליד טאהא, יוליה מלינובסקי וגלעד קריב – אין שום סיכוי בעולם שהציבור הדתי־לאומי יחבק את בשורת הגאולה שאתה כופה עליו.
ומילה לסיום על הבמה שבה שודר הסרט. רביב דרוקר, בעל הבית והמגיש של תוכנית 'המקור', כבר מזמן זנח את אצטלת העיתונאי האובייקטיבי. במהלך השנים האחרונות הוא עסק בגלוי, בלי להסתייג, בהמלכת מנהיגים לגוש השמאל, כפיית חיבור בין מפלגות שמתנדנדות סמוך לאחוז החסימה ומתקפות חזיתיות נגד נתניהו. אם הוא משדר סרט מפרגן כל כך לכהנא, אחרי שממשלת השינוי התפרקה, יש לכך סיבות. דרוקר כנראה רואה בציבור הדתי־ליברלי נתח אלקטורלי שיש עוד סיכוי לנגוס בו, ומבחינתו הקמפיין לבחירות הבאות כבר בעיצומו. "כהנא צדק", הוא אומר להם בין השורות, ורק הקיצוניים הם שחיבלו בבשורה שהביא. היום, כשהוא במחנה הממלכתי, אתם כבר יודעים למי להצביע.
לתגובות: [email protected]
***