'וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹקים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה'. יוסף, למרות שמבקש הוא לצאת מבית הסוהר, אינו מהסס לרגע ואומר את שלמד בינקותו ובנערותו מברכת יצחק ליעקב אביו, 'ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ...' שנות שובע כשנות רעב, כולן מאיתו יתברך, אלוקים הוא שיענה.
'גירסתא דינקותא' זו נפגוש גם בפרשה הבאה, פרשת ויגש, 'וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶ' רוח יעקב אבינו קיבלה התרוממות וחיות מחודשת, ברגע שיעקב-אבינו רואה את העגלות ששלח יוסף. אומר רש"י, סִימָן מָסַר לָהֶם. בְּמָה הָיָה עוֹסֵק כְּשֶׁפָּרַשׁ מִמֶּנּוּ, בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ו'ַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף', וְלֹא נֶאֱמַר 'אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה' .
כמובא במדרש רבה, אמר להם: אם יאמין לכם אבא הרי מוטב, ואם לאו, אמרו לו: בשעה שפרשתי ממך, לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק?' זה מה שהחיה את רוח יעקב אבינו, ושָׁרְתָה עָלָיו שוב שְׁכִינָה שֶׁפָּרְשָׁה מִמֶּנּוּ, היה זה לא רק בשל עצם העובדה שיוסף חי, אלא גם שעל אף מעמדו הרם בין הגויים ועל אף היותו כבר כבן ארבעים שנה, הוא עדיין שומר על 'גירסתא דינקותא' , על כל מה שינק עד גיל שבע-עשרה בבית אבא, בבית יעקב-אבינו. שהרי אם לבסוף היה מתבולל, אין זו חיות. ולא עוד אלא שבמצוות עגלה ערופה, נמצא מת, ופה נמצא יוסף החי.
מעין זה מצינו, לא רק אצל אביו של יוסף, אלא גם אצל אימו רחל, זו המבכה על בניה במשך אלפי שנות גלות עמנו ומאנה להינחם. כדברי הנביא ירמיהו: 'כ'ֹּה אָמַר ה': קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'.
מביא הרב וולדנברג זצ"ל בספרו 'ציץ אליעזר' חלק י, בשם הצל"ח ו'ערוך השולחן', פסוק זה בא בכפילות; רחל מבכה על בניה - מאנה להנחם על בניה. אך גם תשובת ה׳ בא בכפילות; מנעי קולך מבכי - ועיניך מדמעה. כי יש שכר לפעולתך נאום ה׳ ושבו מארץ אויב - ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם.
רחל זועקת הן על הגלות הפיזית, והן על הגלות הרוחנית של עם-ישראל. רחל, חוששת שגם כאשר ישובו ישראל מהגלות, היא לא תראה ברבים מהם את פני ישראל סבא, שומרי תורה ומצוות. ועל כך פורצת היא בבכי נהי תמרורים, לכן מבכה היא 'על בניה, [לשון רבים], כ'כי איננו', [לשון יחיד], פניו של חלק גדול מהבאים, אינו כפני יהודי, ר"ל. ועל השניים מנחם אותה רבש"ע, רחל, מנעי קולך מבכי, הגלות תגמר ועם ישראל ישוב מארץ אויב, ואני מבטיחך שישובו הם גם ישובו לגבולם הרוחני, לדרך ישראל סבא, אותה קיבלו וינקו ב'גירסתא דינקותא' מאבות האומה.
גם על רחל, אם יוסף, ניתן לומר אחר נחמת ה' הכפולה 'ותחי רוח רחל'. בימים אלה ביקרתי בישיבת 'בני רחל' , ראיתי את לומדי התורה, ושמעתי את קול התורה, קול ברמה של בנים השבים תרתי משמע, פיזית ורוחנית לגבולם. 'ותחי רוח רחל'.
הכמיהה לשוב לארץ העברים, לארץ ישראל, והשמירה על דרך ישראל סבא, גם בהיות יוסף באיגרא רמה, כמשנה למלך, ולא פחות בהיותו קודם לכן בבירא עמיקתא, בבור עמוק, הלא הוא בית הסוהר, שניים אלה, למד יוסף הצדיק בינקותו ובצעירותו, כ'גירסתא דינקותא', בבית הוריו. על כמיהתו לארץ ישראל, אומרים חז"ל, יוסף שגם בהיותו בבור, בבית הסוהר במצרים, גילה את מוצאו העברי באומרו 'כי גנב גונבתי מארץ העברים', ולכן [בניגוד למשה רבנו] זכה אף להיקבר בארץ-ישראל.
ומעניין שהמונח 'גירסתא דינקותא' קשור לימי החנוכה ששבת 'מקץ' תחול תדיר בהם. במסכת שבת דף כא, בשאלה האם 'כבתה זקוק לה או לא', היינו, אם כבו נרות חנוכה, היש להדליקם מחדש או לא, כאשר נאמרה שמועה הלכתית בפני אביי בשם רבי ירמיה, הוא לא קיבל אותה, אך משאמרו לו את אותה שמועה בשם רבי יוחנן, כן קיבלה. וכל כך למה? כי אצלו הייתה זו גירסתא דינקותא, גירסה המתקיימת יותר מאשר לימוד בימי הזיקנה.
חשיבות עצומה של הזהירות והחשיבות של הגירסה אותה מלמדים הורים ומורים את הילדים בילדותם ובנערותם, באה לידי ביטוי גם במסכת אבות בפרק ד, בה אומר אלישע בן אבויה, שהמלמד ילד דומה לדיו הכתובה על נייר חדש, לעומת המלמד זקן, הדומה לדיו הכתובה על נייר מחוק. רבנו יונה מרגיע את הזקן לבל יאמר: 'הן אני עץ יבש, ולמה אלמד, הרי אין התורה מתקיימת בידי?', שמכל מקום יש לו שכר על כל מה שהוא טורח ולומד, גם אם אינו זוכר, ובלבד שיכוון ליבו לשמים.
ישאל השואל, וכי כיצד אפשר ללמוד מאלישע זה דברי תורה מפיהו. על כך כבר ענה תלמידו התנא רבי מאיר ואמר, אכול תמרה וזרוק גרעינה, או כדברי רבה בר-שילא, רבי מאיר, רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק.
אותה 'גירסתא דינקותא' , הלימוד של פרשתנו בילדות ובנערות, הצילה מידי הנאצים את אמו"ר ע"ה בליל הבדולח. זו עמדה לו ואף הצילה את חייו. וכך כותב הוא ב'ברכת אשר' על הפסוק, 'ויגשו אל האיש אשר על בית יוסף וידברו אליו פתח הבית'.
בליל ט"ז חשון ה'תרצ"ט התרחש הפוגרום הנורא, בו נשרפו או נחרבו למעלה מאלף שש מאות בתי-כנסת, חנויות ללא ספור, יהודים רבים התאבדו ואלפים נאסרו על-ידי הנאצים והוחזקו שבועות רבים במחנות הריכוז דכאו ובוכנוולד.
'ראיתי להבות בוקעות עד לב השמים...כשהגעתי לבית הכנסת שלנו, מצאתי שם למעלה ממניין יהודים מפוחדים. אבי אמר לי שהנאצים בפנים הורסים ושוברים הכל. אמרתי להיכנס ולהציל את הטלית והתפילין שלי , אך כשהגעתי לדלת, יצא איש ס.ס. במדים וגרזן בידו וצעק עליי: "אם לא תסתלק מיד, אשבור לך את הראש".... רצתי לחבר להניח תפילין.
בדרך בא אלי אדם מבוגר, והציע לי להיכנס לחנות המאפייה שהייתה שם. מכיוון שדיבר באדיבות רבה, לא חששתי והלכתי אחריו. כאשר עלה שלש מדרגות שהוליכו לחנות, ואני ראיתי שבפנים ריק ושלשה שוליות עומדים מאחוריו, עלה חשד בלבי.
נזכרתי בדברי מורי רבי אליעזר ורהפטיג כאשר לימדנו פרשת מקץ והסביר לנו את דברי רש"י שם שבני-יעקב דחפו את האיש אשר על בית יוסף אל מחוץ לבית, לדבר עמו: משום שידעו, כי קל יותר להיאבק מחוץ לבית מאשר בתוכו, ושאלתי את הגוי שעמד למעלה: "למה בעצם אכנס לכאן?" כתשובה, פשט ידיו וניסה למשוך אותי למעלה. תפסתי אומץ ודחפתי אותו בכל כוחי כך שידיו החליקו ממעיל הגשם החלק.
הוא נפל על ישבנו ואני רצתי מהר ככל שיכולתי לחבר להניח תפילין ולהודות לקב"ה על שניצלתי. אשרי העם היכול לשוב ולהדליק את האור ולגרש את החושך מארצנו, בארצנו, מתוך גירסתא דינקותא של אבות האומה. חנוכה שמח!
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל