מאז הופעת עם ישראל על במת ההיסטוריה, לא חדל עמנו להצהיר שהעולם אינו הפקר ושההיסטוריה עבורנו עם-ה' היא מהלך המוביל ליעד. את זה מסתבר הבין הפילוסוף הצרפתי הנודע ז'אן פול סרטר טוב יותר מכל ישראלי שבוחר לראות עצמו כקרבן ההיסטוריה, ואין פלא שגוי מבין במהות יהודית יותר מישראלי.
עובדה: אלכסנדר מוקדון היה אסטרטג מבריק ומדינאי מבריק, אך לא כיבושים מילטריסטיים הם שהניעו אותו, אלא שאיפה להשפעה גלובלית תרבותית על כל ארצות ה'ברברים', קרי, הכנעת כל אלו שעדיין אינם מכירים ב בתרבות היוונית ובעליונותה - והתווית קו לחימה זה הוא ינק מאריסטו, האפוטרופוס האישי שעל ברכיו התחנך.
יסוד גישתו זו בא לידי ביטוי בלתי צפוי אף למפקדי צבאו אך ברור ומאלף בהשתהווייתו לפני שמעון הצדיק כשנפגש אתו בהגיעו לשערי ארץ ישראל. אין ספק שברקע מסתתרת דווקא ההכרה היוונית בעליונותה של תרבות ישראל ואין ספק שברקע מסתתרת תגובתו של אריסטוטלס לאחד מתלמידיו לגבי אותו יהודי ירושלמי שביקר ב'תיכון' ובא ללמוד מהם, ונמצאו חכמי יוון לומדים עוד יותר ממנו - יש בה משום הבנה שיותר ממה שיש להם ללמד אותנו יש להם ללמוד מאיתנו.
אז שיתוף פעולה רוחני אינטלקטואלי הופך לנדרש. גם העובדה שפיתגוראס ואפלטון באו ללמוד בארץ ישראל אינה זרה לכך. ומאידך, אין פלא שחכמי ישראל שמרו כבוד מסוים והערכה מסויגת לקדמוני פילוסופי יוון דווקא באשר ישבו ללמוד מאחרוני הנביאים.
אז מה למעשה הקב"ה רצה ממהלכים כאלה ומאותן שאיפות?
ובכן, הוכתרנו מעריסותנו לממלכת כהנים וגוי קדוש, אך הגשמתה דורשת כלים ואמצעים שמתאימים לעמי העולם. לאורך כל תקופת התנ"ך, די היה לנו בנביאים כדי לבסס את אמונתנו וכדי לשמר את הקשר הנכון והבריא עם הקב"ה, כי מטבענו אנו נוטים להתחבר נשמתית אל ה', ואין אנו זקוקים לשום אמצעי או הדרכה אחרת. ירשנו זאת מאבות אבותינו, אך אין די בכך בכדי לשכנע את שאר העמים.
לאור זאת נשאלת השאלה: כיצד להביא את עמי נכר להטות אוזן לאותה אמת נשגבה שהחלה להדהד בעולם כולו באופן ברור ונצחי בהר סיני? אין דרך אחרת, אלא בשימוש באמצעי שכנוע שאינם ניתנים לדחייה, או לפחות שלפחות קשה לדחותם לשיטת העמים? לעשות שימוש בכלי האנושי הבסיסי המשותף לכל בני תמותה: לפנות להגיון האנושי שמתבסס כולו על המציאות הארצית הניתנת לבדיקה, להערכה, לכימות, למדידה, לאישור ועוד.
ומי עיצב עלי אדמות כלי מעשי זה? ללא ספק מלכות יוון. והיה צריך עם נכרי כדי לעצבו ולנסות לבסס רוחניות על חומריות, אינסופיות על סופיות וצלם אנוש שנוטה יותר לארציות ולחומריות העולם הזה. ומכאן השנאה של צוררי יוון, ובראשם אנטיוכוס אפיפנס, שיצאו בלהבות אש נגד קיום המצוות, שרובן ככולן אינן עונות לכללי הרציונליות היוונית הארצית שבנויה כולה על צדדיה החומריים של מציאותנו, כשהמצוות מנגד הינן ביטוי למציאות מטאפיזית שמתנשאת מעל המציאות החומרית. הקדושה, שהיא הצורה הבסיסית ביותר של תחושת האינסופיות וההתעלות שנואה על כל המתהדרים ב'רציונליות' וב'פרגמטיזם', שנואה עליהם וגם על תלמידיהם מכל הדורות ומכל הסוגים.
לכן הביא אותנו הקב"ה בזמן החשמונאים להתמודדות עם מגמה יוונית רציונלית זו כדי שנעמוד על טיבה, יכולותיה וחסרונותיה, וכך לדעת כיצד ניתן לעשות שימוש בה למילוי תפקידנו כממלכת כהנים וגוי קדוש, ואלמלא הכיבוש של אלכסנדר לא היינו מכירים אותה, ועוד פחות מכירים בערכה וביכולתה לשמש כלי שעליו ייבנה הגשר עליו נצעד, דווקא כדי שנשליט על האנושות כולה את הערכים היהודיים הראויים לה.
באופן מפתיע דווקא הכיבוש היווני הוא שסלל את הדרך לכיבושינו הרוחניים ולהגשמת התוכנית האלוהית ההיסטורית. רציונליות זו, הקרויה בפי חז"ל 'הגיון' החלה עם ראשוני פילוסופי יוון שהיו דווקא תלמידי אחרוני הנביאים, וכיוון ש'אין מלכות' נוגעת כמלא נימא בחברתה, הרי שבשעה שהגיע זמנה של תרבות יוון לפתח מדע והגיון, דעכה הנבואה והסתלקה מישראל (כפי שהעיר מניטו זצ"ל).
בניגוד למה שהתרחש בגוים והיה נכון שיתרחש אצלם, הגיון זה לא היה אמור לעצב אצלנו תכנים רוחניים וערכיים, אלא להעניק אמצעיים וכלים שיאפשרו לתרגם במונחים של שכל אנוש שניחן ולו במעט רוח, ערכים ורחוניות שהוא יוכל לקבל. 'הגיון' זה עיצב בקרב העמים את התכנים, כי הם מעולם זכו להתגלות אמיתית כלשהי, אבל עבורנו אותו "היגיון" פרגמטי אמור היה להעניק אך ורק 'מעטפת' שכלית להעברת תכני ההתגלות לעולם כולו. נדמה לי שזהו יסוד קביעתו של רבן גמליאל 'יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם'. אסתטיקה היא חיצוניות מושכת, שאופייה מתאימה להגשת תכנים בעלי ערך, במיוחד למי שהתוכן מתעלה מעל עושר חווייתו הפנימית.
בניצחונם הצבאי, הצילו אותנו החשמונאים משבירה רוחנית והצליחו למנוע מיוון לשבור את הקודש. הם הביאו אותם ואת כל בני עמנו לראות שמסירות נפש עבור הקודש מביאה ניצחון מוחץ, אף על המתיוונים שבתוכנו.
אבל כיצד ניתן ללא חשש להכניס לתוך עמנו "הגיון", מבלי שיידבק באותה תשוקה בלתי נשלטת למציאות הפרגמטית ולעולם החומר? אין דרך אחרת, אלא הקנייתו לאנשים ראויים בלבד; לא כל איש ניחן בחכמה, ברגישות ובזהירות שדרושים להקניית ערך זר לעמנו מבלי שיהרוס בתוך עולמו הפנימי דברים יקרים. ואכן, לאורך הדורות נוצרו בתוכנו זרמים המושפעים "מהגיון" זה מעבר למידה הראויה: בייתוסים, צדוקים, איסיים, נוצרים גנוסטיים, ועוד. וכל אלה האחרונים פגעו בעמנו לאורך שרשרשת הדורות, הביאוהו לידי קרעים עמוקים, ואף לידי עיצובה של הנצרות ממנה סבלנו וסובלים עדיין כ"כ, ולבסוף לידי חרבן וגלות.
למרבה הפלא הגלות הזו הביאה לידי חלק מהגשמת התוכנית האלוהית של חינוך העמים. בכל מקום בו היינו, למרות הסבל הבלתי ניתן לתיאור, הפכנו עולמות מן הקצה אל הקצה וכמעט בכל התחומים, אבל תמיד בראש ובראשונה במוסר וברוחניות. אבל כשיוצאים לקרב, כדי למנוע קורבנות זקוקים לניסי שמיים מיוחדים. לצערנו, אותו 'הגיון' יווני שאפשר לשכלל את העולם החומרי בטכנולוגיות, בהבנת חוקיו, בסילוק קשיים, מחלות, סבל, קושי ועוד, נגס במקביל בעוד ועוד שכבות של רוחניות, דווקא מפאת הישגיו המטריאליים חסרי התקדים.
חדירתו לתוך עולמנו היהודי לוותה בקעקוע יסודותינו הרוחניים. הכלי התגבר על המחזיקים בו, עד שהפך במחלקות השונות למדעי הרוח לשופט עליון אף על מה שאין לו כל מגע אתו, או כל אחיזה מינימלית בו, קרי הרוח.
גדולי בעלי האמונה, אף בעמנו, נמדדו על פי קריטריונים יוונים: רס"ג סווג כפילוסוף 'מתכאלם', הרמב"ם כ'אריטוטלי', הרב קוק כ'ברגסוניסט', אף אם לא קרא ברגסון מימיו, כעדותו הוא עצמו, ודברי הקבלה לסעיף בניאו-אפלטוניזם שדווקא למד ממנה, הצמצום הוא מקוזנוס ועוד ועוד.
הקערה התהפכה עתה על יוצרה, אבל לא מידי היוונים, אלא מידי חניכיה היהודיים "האליטיסטיים" לטעמם, והמחשבה היוונית הפכה אצלם לקריטריון התגלות השופט את ההתגלות האמיתית ונצחית, בדומה לראשוני המתייוונים וכמיטב המסורת של גדולי האנטישמים של המאה ה-19. לשיא התופעה, לדאבוננו, מגיעים דווקא במדינת ישראל, ולא רק במחלקות מדעי הרוח, אלא אף בחיים החברתיים, ועוד יותר מכך בחיינו הלאומיים. הרציונליות האנושית שאינה מצליחה לגעת במטאפיזי מוחקת חלומות נצח ושאר שאיפות נשגבות, וכובלת את רוח העם באזיקי שאיפה כלכלית ובעלות על דירה, מעצבת ערכים חדשים הזרים לנו, השאובים כולם מהעולם הנוכרי שבו קריטריון האמיתות הוא רק האם דבר מה מביא הנאה וסיפוק לאדם.
האדם אינו נדרש עוד לעשות, לפעול, לפרות ולרבות, לכבוש את הארץ ולרדות בה (אם לא להנאתו החומרית בלבד), ונשאר לו רק לקבל מהארץ הנאתו בלי טובתו. באופן זה אין מנוס, אלא להודות שתוכניתו של אנטיוכוס הפכה למודל בקרב חוגים נרחבים בחברה הישראלית, תוך ביטול הזהות היהודית ואימוץ זהות כלל עולמית המוחקת כליל מעל המפה את העם הנבחר.
היכן יוכל להימצא פתח תקווה לשיבה לעצמנו, לחזור לחיות כיהודים במלא המובן ולמלא את תפקידנו העולמי? ובכן, רק בתוך עולם שמסוגל לבצע סינתזה של המטאפיזי עם הרציונלי, של הנשגב פרי ההתגלות והדבקות העליונה עם המושכל פרי האנליזה היבשה והקרה. סינתזה כזו תהיה אפשרית וברת הגשמה רק אם יובהר שכל פרי אנליזה מושתת ועומד על מטאפיזי שעדיין נשאר בלתי גלוי.
דרך אמונית מיוחדת שנאלצת פעמים רבות להתהלך על חבל דק, אפיינה את חכמי 'תור הזהב' בספרד, אך לא שרדה כמעט לדאבוננו, פרט לשני מחוזות בעיקר: בצפון-אפריקה אצל חכמים כרב אליהו בן אמוזג שאנו מזכירים השבוע כמאתיים שנה להולדתו, בדמויות כ'מניטו' ועוד, ובאיטליה אצל ענקי רוח וסוד כרמח"ל, ר"י אירגאס ורבים כמותם.
וכפי שכתב הרב בן אמוזג: 'העבריות האמיתית היא היחידה מבין כל הדתות שחובקת בתפיסתה את המין האנושי כולו, או כפי שנכון יותר לומר, את היקום כולו, את היש בכללותו, את הסופי והאינסופי ויחסיהם הנצחיים', אליה אנו נקראים, ועל ידה יעלמו כל אותם הקרעים שקרעה יוון בנפש האדם, בין אמונה לרציונליות, בין דת ומדע, בין דמוקרטיה ומדינת הלכה, בקיצור בין רוח לחומר. כשנגיע לכך אז נוכל לומר שהשלמנו את מאבקם של החשמונאים.
הכותב הוא נשיא מוסדות אור וישועה בחיפה. לשעבר רב הטכניון בחיפה ומרצה בכיר במתמטיקה, תלמוד ופילוסופיה יהודית. הדברים האמורים מהווים עיבוד קל למאמרו המלא של הרב