עדות ביהוסף שמו

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ

בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם

שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע

הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ

כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה

בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ

אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם

אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה

סֶלָה

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ: הוספת הה"א לשמו של יוסף ייחודית למזמור הזה, והיא מקנה לו ממד חגיגי ורב רושם. השם יוסף שניתן לו על ידי אמו נשא שני מובנים, האחד מביט לעבר: "אסף ה' את חרפתי", והאחר מביט לעתיד: "יוסף ה' לי בן אחר". משורר התהלים מכניס את שם ה' לתוך השם באופן ניכר יותר, ובכך יוצק לשם משמעות של ברכה רחבה יותר: ה' מוסיף. יש מפרשים שהרחבת השם והעצמתונובעת מכך שיוסף מייצג במזמור את כלל ישראל, עליהם מדבר כל המזמור (ראב"ע), אולם גם לדעה זו, בצורה ספרותית (מטונימיה, סינקדוכה) שבה הפרט (יוסף) מייצג את הכלל (עם ישראל), יש חשיבות וערך לפרט עצמו. במזמור שלפנינו יוסף הוא עד, אות ומופת, ליכולת ההצלה המופלאה של הקב"ה את עם ישראל בכל עת צרה.כאמור בהמשך הפיוט: "בצרה קראת ואחלצך".

בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: במילים אלה מתייחס המשורר למעמדו של יוסף אחרי שפרעה מינה אותו לתפקידו, ככתוב בפרשתנו: " וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם ... וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם".

שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע: על פי המדרש, נעשה ליוסף נס כאשר נקרא לעמוד לפני פרעה: המלאך גבריאל לימדו שבעים לשון. בזכות זאת היה ראוי למשרה הממלכתית הבכירה במצרים. יתר על כן – הוא ידע שפה אחת עודפת על פרעה עצמו, היא השפה העברית שפרעה לא הכירה ואיים בכך על מעמדו של המלך. לפי הפשט, דמותו של יוסף מצטיירת למשורר כאדם רחב אופקים, שיכול לדבר עם כל אחד מנתיניו ועם כל עם ועם המשחר לפתחו בלשונו. כאשר חז"ל מדברים על ידיעת שבעים לשון, אין כוונתם רק לידיעת לשונות במובן המצומצם, המילונאי, אלא גם להבנה מעמיקה של התרבויות שבתוכן פועל אדם ועמהן הוא מתמודד. תכונה זו באה לידי ביטוי אצל יוסף עוד כששרת בבית פוטיפר, הופיעה שוב כאשר שר בית הסוהר מינה אותו על כל האסירים, הועילה לו כאשר התיידד עם שר המשקים והאופים ופתר את חלומותיהם, זיכתה אותו להיחלץ מן המאסר ולעלות לגדולה כשפתר את חלומות פרעה ושימשה אותו כשניהל ביד רמה את הכלכלה המצרית בשנות השבע ובשנות הרעב. עבור נער עברי שגדל בארץ כנען ונמכר לעבד במצרים, "שפת לא ידעתי אשמע" היא הכישרון וברכת ה' לרכוש שפות אשר לא ידעם ולהגיע לרמה הגבוהה ביותר של מיומנות בשימוש בהן, עד כדי שמלך מצרים נאלץ לשבח את הנער העברי, העבד והאסיר, ש"אין נבון וחכם כמוך".

הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה: במילים אלה חוזר המשורר לאחור בזמן, ומתאר את השפל ממנו עלה יוסף לגדולה. בימי ענותו, היטה שכמו לסבול. יתכן שהכוונה כמשמעו, ששירת כעבד נושא משאות כבדים, אך על רקע מופעים אחרים של סבל על שכם בתנ"ך אפשר לפרש שזהו ביטוי סמלי למצב העבדות והשעבוד שהיה נתון בו בבית פוטיפר ובבית הסוהר. כך גם הכפיים האוחזות בדוד: הן מתארות את סבלו של העבד הנכווה בידיו מסירי הבישול הלוהטים או מן התנורים המשמשים לאפיית פת או לשריפת לבנים לבניין. סביר להניח שמלאכות אלו נבחרו לסמל את סבלו של יוסף מפני שהן מרמזות גם לעינוי של בני ישראל בדורות שאחרי יוסף, בשעבוד מצרים.

פיוט יוסף מסתיים בפסוק: בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ, אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם, אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה, סֶלָה.

במילים האחרונות של הפיוט הקצר, הופך סיפורו של יוסף במפורשלעדות כללית, לדוגמה ומופת למה שיארע לעם ישראל במצרים אחרי מותו, ובהרחבה, לגורלו של עם ישראל בכל הדורות.

אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה: הזכרת אחד המקומות בהם הופיעה כפיות הטובה של עם ישראל כלפי ה' לאחר כל החסד אשר גמלם, מצביעה על כך שהמשורר מבקש להרחיב את המסקנות שלו אל מעבר לתקופת חייו של יוסף.

סֶלָה – מילת חתימה לפיוט (מלבי"ם). אחריה עוסק המשכו של המזמור, במסקנות של ה"עדות ביהוסף".

עם ישראל לא שמע לה' "הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ועל כן הוא נאלץ לשלחם בשרירות ליבם. "לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ", אזי היה מצבם שונה לגמרי: "כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי... וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה וּמִצּוּר - דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ".

לכאורה, עניינו של המזמור הוא ביקורת על עם ישראל שלא שמעו בקול ה' ואכזבה מכך שלא זכו לטובה שהגיעה להם אילו היו שומעים בקולו. אולם פתיחת המזמור מחייבת לקראו במנגינה אחרת:

"הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב".

זהו מזמור של רינה וזמרה, שנקשר עם תקיעת השופר על קרבנות ראש חודש ובמיוחד עם זו של ראש השנה: "בכסה ליום חגנו". מה חוגג המזמור בתוף, כינור ונבל? נראה שהוא מבקש להציג את ההיבטהחיובי ולא את השלילה והכשלון. סיפורו של יוסף מעיד שברצונו, יכול ה' להפוך את גורלו של היחיד ושל העם כולו ברגע אחד משעבוד לגאולה. סיפורו של יוסף הוא הטרמה של סיפור יציאת מצרים, ולכן רבים מן המפרשים קראו את הפרק כולו כמדבר על עם ישראל כולו ולאו דווקא על יוסף.

סיפורו של יוסף נוסך עוז ותקווה בעם ישראל בתקופותיו הקשות ביותר. סיפורו של יוסף מהבהב גם באורם של נרות החנוכה. גם בימי החשמונאים הסיר הקב"ה סבל משכם עמו, גם אז קראנוהו בעת צרה והוא עננו בסתר רעם. גם דורנו, דור השואה והתקומה, הוא גירסה חדשה של סיפור יוסף.

משורר התהילים מורה לנו לקרוא את סיפור הצלת יוסף ועלייתו לגדולה בספר בראשית לא כסיפור היסטורי מן העבר אלא כסיפור מכונן של תודעת הישועה האפשרית מכל מצב, בכל דור ודור, ליחיד ולעם כולו.

אם נהיה ראויים לכך, תתקיים גם בנו התכנית הא-להית הממתינה למימוש מזמן יציאת מצרים: "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ".

--