הפרשת חלה מסופגניה וקיגל

למרות שאירועי חנוכה התרחשו כמה עשרות שנים לפני תקופת התנאים, בכל זאת הלכות חנוכה, אינן מוזכרות במשנה, אלא מוזכרות במספר דפים בודדים בתוך מסכת שבת וכבדרך אגב להלכות הדלקת נר בשבת. דנו המפרשים בשאלה, מדוע כך:

א. הסבר ראשון, המבוסס על דברי הרמב''ן שראינו בעבר (חנוכה שנה ') מופיע בדברי ספר טעמי המנהגים (אות תתמז). לדעת הרמב''ן, מהפסוק 'לא יסור שבט מיהודה' למדים שאסור שיהיה מלך משבט אחר למעט יהודה. משום כך, רבי יהודה שהיה נשיא וערך את המשנה (והיה משבט יהודה), לא אהב את העובדה שהחשמונאים לקחו את המלכות ולכן ולא הכניס עניני חנוכה למשנה.

ב. הרב ראובן מרגליות (יסוד המשנה ועריכתה) צעד לכיוון שונה וכתב, שכיוון שדורו של רבי יהודה הנשיא היה סמוך למרידות היהודים, הייתה הקפדה מצד מלכות רומא שלא תהיה שוב התעוררות לאומית, לכן לא יכול היה רבי יהודה להכניס עניינים אלו במשנה. אמנם יש שהעירו, שבתקופה זו יחסי היהודים והרומים היו טובים, וכפי שהציג הרב אבינר:

''באותה תקופה היו דווקא יחסים טובים עם הרומאים, היו לרבי יהודה הנשיא יחסים טובים עם אנטנינוס שהיה אדם טוב, והיו קוראים לו אנטונינוס פיוס, כלומר אנטונינוס החסיד. כמו כן קשה לומר שמסיבה זו לא כתב רבי הלכות, כיוון שהיו דברים נוספים רבים (במשנה) שהיו יכולים לעצבן את הרומאים''.

לרגל חג החנוכה ופרשת מקץ החלה תמיד בשבת חנוכה, נעסוק השבוע בשאלה: א. האם צריך להפריש חלה מאטריות או מסופגנייה. ב. האם צריך לברך על אכילת קוגל המוציא לחם מן הארץ וברכת המזון. כפי שנראה, ייסוד הספק ומחלוקת האחרונים תלוי בכך שבהתחלה מבשלים את האטריות במים כדי לבשלן, אך לאחר מכן אופים אותם בתנור.

הפרשת חלה

איזו עיסה חייבת בחלה? בפרשת שלח (טו, יט) כותבת התורה, שכאשר אוכלים 'מלחם הארץ' יש חובה להפריש חלה, וכן פסק השולחן ערוך (יו''ד שכה, א) בעקבות הרמב''ם, שעיסת אורז פטורה מהפרשת חלה, מכיוון שרק חמשת מיני דגן נחשבים לחם.

א. אמנם, לא כל עיסה שנעשתה מחמשת דיני דגן חייבת בהפרשת חלה, וגם לכלל זה יש מספר מקרים חריגים. המשנה במסכת חלה (א, ד) מבארת, שכאשר עשו את העיסה באופן מיוחד, למשל טיגנו אותה בדבש ('דובשנין') או שעשו אותה דלילה כמו ספוג ('סופגנין') - אין להפריש ממנה חלה, מכיוון שגם היא אינה נחשבת לחם.

ב. עיסה נוספת שפטורה מחלה שלא מובאת במשנה, מובאת בגמרא בפסחים (לז, א) בשם רבי יהושע בן לוי. רבי יהושע בן לוי כותב, שעיסת המסרת (כלומר עיסה שבושלה במים רותחים או בשמן) - פטורה מחלה. בטעם הדבר נימק, שבדרך כלל לחם אופים בתנור, ולכן עיסה שבושלה במים או בשמן אינה נחשבת לחם ופטורה מחלה.

מחלוקת הראשונים

כאמור, עיסה שבושלה במים או בשמן פטורה מחלה, נחלקו הראשונים על איזה סוג עיסה דיברה הגמרא:

א. רבינו תם (רא''ש שם ב, טז) סובר, שהגמרא הפוטרת מחלה עיסה שטוגנה במים או בשמן עוסקת בעיסה רכה (כמו של בלינצ'ס), אבל עיסה עבה כמו של סופגניות ופסטה - חייבת בכל עניין. בטעם הדבר נימק רבינו יונה, שבהפרשת חלה מתחייבים בשעת גלגול הבצק, כך שאין זה משנה שאת העיסה העבה בישלו לבסוף, בחלה היא מתחייבת כבר בשעת הלישה.

ראייה לדבריו הביא רבינו תם מהמשנה במסכת חלה (א, ה) הכותבת, שעיסה נפטרת מהפרשת חלה רק כאשר 'תחילתה סופגנין וסופה סופגנין', כלומר, שבמשך כל תהליך האפייה אינה נחשבת לחם, אבל אם יש שלב בו העיסה נחשבת לחם, וכמו במקרה של עיסה עבה בשעת הלישה היא חייבת בחלה. כדבריו פסקו גם הסמ''ג והסמ''ק (בית יוסף שכט), ובלשון המרדכי (רמז תקצב):

''פירש רבינו ורבינו אליעזר ממיץ דמיירי (= שמדובר) בתחלתו סופגנין, אבל תחלתו עיסה אפילו לא אפייה בתנור הוי לחם דתנן במסכת חלה (א, ה) וכולן שתחילתו עיסה וסופו סופגנין תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה, ואותה עיסה שלשין לקרעפלי"ך ולפשט"ד ורמזל"ש היינו תחילתו עיסה וסופו סופגנין וחייבים בחלה.''

ב. רבי שמשון משאנץ (חלה שם) חלק על רבינו תם וכתב, שהגמרא בפסחים הפוטרת מהפרשת חלה עיסה שטוגנה בשמן או בושלה במים, עוסקת גם בעיסה עבה. ראייה לדבריו הביא מדברי הגמרא במסכת ברכות (לז ע''ב) הפוסקת, שעיסה המיועדת לבישול בשמש (כותח) פטורה מחלה. מוכח שלמרות שהעיסה עבה, אם לא מבשלים אותה בתנור הרי שהיא פטורה מחלה.

כיצד התמודד עם ראיית רבינו תם מהמשנה, שרק עיסה שעשויה כסופגנין מתחילה ועד סוף פטורה מחלה, אבל עיסה שתחילתה עבה חייבת? הוא וראשונים נוספים תירצו, שהמשנה עוסקת רק במקרה בו בשעת הלישה יועדה העיסה לאפיה בתנור (ללחם), ולאחר מכן החליטו לשנות את יעודה ולבשלה במים או בשמן (לסופגניה). אבל עיסה שמלכתחילה יועדה לבישול וטיגון - פטורה.

להלכה

א. להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד שכט, ג) כדעת הר''ש משאנץ, שסופגנייה ופסטה פטורים מחלה, מכיוון שגם הרמב''ם (ביכורים ו, יב) והרא''ש (שם) צעדו בשיטתו. ב. הש''ך (שם, ד) חלק על דבריו וכתב, שמכיוון והרבה פוסקים סוברים שיש להפריש חלה גם מסופגניה וכשיטת רבינו תם, יש להחמיר ולהפריש חלה ללא ברכה, וכך נוהגים למעשה, ובלשונו של הילקוט יוסף (שכט, ב):

''אין חיוב להפריש חלה אלא מעיסה העומדת לאפייה, אבל עיסה שבלילתה עבה, אך מיועדת לטיגון בשמן, כסופגניות וכדומה, או מיועדת לבישול במים, כמו אטריות, מעיקר הדין פטורה מהפרשת חלה. אולם יש אומרים, שמאחר ועיסה זו בלילתה עבה, הרי היא חייבת בהפרשת חלה, ועל כן יש להחמיר ולהפריש חלה מעיסה זו בלא ברכה.''

אפשרות נוספת לצאת ידי חובת כל הדעות, מופיעה במהר''ם (מובא ברא''ש שם). המהר''ם הורה לבני ביתו, שאם הם מטגנים עיסה במים או בשמן, יקחו חלק קטן מהעיסה שיועדה לבישול ויאפו אותה בתנור, במקרה כזה כל העיסה מתחייבת בהפרשת חלה מגזירת חכמים שחששו, שמא יימלך האופה ויאפה את כל העיסה.

הפרשת חלה מקוגל

לפי מה שראינו עד כה, יש לדון האם צריך להפריש חלה מקוגל העשוי מאטריות. כאשר עוד לפני הבישול לקחו חלק מהעיסה וייעדו אותה להיות קוגל, כפי שראינו במהר''ם אין מחלוקת שיש להפריש חלה בברכה, שהרי חלק מהעיסה מיועדת לאפייה בתנור. ייסוד הספק מתעורר כאשר קונים אטריות מהחנות שלא יועדו לאפייה, ומהם אופים את הקוגל:

א. מצד אחד, עוד לפני שבישלו את האטריות הפרישו מהן חלה ללא ברכה, וכפי שראינו לעיל בדברי הש''ך והילקוט יוסף שחששו לדעת רבינו תם, כך שיש מקום לומר שגם לאחר האפייה אין צורך להפריש חלה למרות שהעיסה נאפתה בתנור, כי יצאו ידי חובה בהפרשה שנעשתה עוד לפני האפייה, ואכן כך פסק המנחת יצחק (ח, קח):

''אולי יש לומר בטעם הדבר, דהרי בבלילתה עבה דעת רבינו תם דאפילו גלגלה על דעת לבשלה חייבת בחלה, ובזה יש לומר דאף לר"ש ושאר הפוסקים מודו דהיכא דלא נתקיימה מחשבתו ואפו אותה, חל החיוב למפרע משעת הגלגול, ויצא ידי חובה בחלה שלקחו אז.''

ב. מצד שני טען הרב אלישיב (ג, ל), השולחן ערוך פסק להלכה כדעת הר''ש משאנץ שאין להפריש חלה מעיסה שבושלה במים (האטריות שמהן מכינים את הקוגל), וגם הש''ך הסובר שיש להפריש נקט כך מספק, כדי לחשוש לרבינו תם, ולא מעיקר הדין. בעקבות כך נקט להלכה, שלאחר שאפו את אותן האטריות והן התחייבו בחלה לכל השיטות ומעיקר הדין - יש להפריש שוב.

ברכה על אכילת קוגל

בנוסף למחלוקת האם יש להפריש חלה מקוגל, נחלקו הפוסקים האם אדם שאוכל קוגל צריך לברך עליו המוציא. כדי לענות על שאלה זו, יש לפתוח במחלוקת שראינו בהרחבה בעבר (בהעלותך שנה א') - דינה של פת הבאה בכיסנין.

דנו הפוסקים, מדוע כאשר אוכלים לחם מברכים המוציא, אך כאשר אוכלים ביסקוויט, קרואסון וכדומה מברכים מזונות, הרי שניהם עשויים מקמח ומים. למסקנה בעקבות הגמרא בברכות (מב ע''א) נתנו הפוסקים שלושה מקרים בהם מברכים מזונות: א. כאשר רוב העיסה מתבלינים וטעמם מורגש (כמו עוגה). ב. היא עשויה כעין כיס (כמו בורקס). ג. היא עשויה כקרקר (נכססת).

אמנם, כפי שממשיכה הגמרא וכותבת, למרות שעל אותם המאכלים מברכים מזונות ולא המוציא, אם אדם יאכל מהם שיעור קביעת סעודה - עליו לברך ברכת המזון, ואף יש ליטול ידיים לפני אכילתן. לעומת זאת, גם אם אדם יקבע סעודה על פסטה, הוא לא יתחייב בברכת המזון, מכיוון שהפסטה טוגנה במים או בשמן, ובמקרים אלו העיסה כלל לא נחשבת לחם.

מחלוקת האחרונים

מה דינו של הקוגל? מצד אחד, במקור מדובר באטריות שבושלו במים, כך שבפשטות גם אם יאכלו מהן הרבה לא יצטרכו לברך ברכת המזון. מצד שני, ייתכן שבעקבות כך שלבסוף אפו את הקוגל, הוא כבר לא נחשב דבר שטוגן במים, ואם יאכלו ממנו שיעור קביעת סעודה יש לברך ברכת המזון. למעשה, נחלקו האחרונים:

א. הרב אלישיב (קובץ תשובות ג, ל) ושלשיטתו לעיל שיש להפריש חלה מקוגל, נקט שכאשר אוכלים ממנו שיעור קביעת סעודה, יש לברך המוציא, וראייה לדבריו הביא מהגמרא במסכת שבת. הגמרא במסכת שבת (קנה) פוסקת, שדבר יבש שבושל לפני שבת, אין איסור לבשלו שוב בשבת, כיוון שאין בישול לאחר בישול (ולדעת הרמב''ם אף בדבר לח).

נחלקו הפוסקים, האם כמו שמותר לבשל מאכל שבושל, כך מותר לאפות או לקלות מאכל שבושל (וכן להפך). דעת הרמ''א (שיח, ה) והבן איש חי (בא) שיש בכך איסור, ויש בישול אחרי אפייה לכן אסור לערות מים חמים על קפה שחור. לדעת הרב עובדיה (יחוה דעת ב, מד) לעומת זאת אין איסור, כי אין כשם שאין בישול לאחר בישול, כך אין בישול לאחר אפייה, ובלשונו:

''רבינו הרמ"א בהגה כתב להחמיר כדעת היראים שיש בישול אחר אפיה וצליה, ולפי זה אין להתיר כלל עירוי מים רותחים מכלי ראשון על הקפה בשבת, אלא יש לערות הרותחים לתוך כוס, וממנה יערה לכוס הקפה, אבל לנו בני עדות המזרח יש להורות להקל כדעת מרן שקבלנו הוראותיו.''

טוען הרב אלישיב, שגם בברכת הקוגל הדין זהה. למרות שהאטריות שבקוגל בושלו בעבר, מכיוון שהמאכל נאפה אחר כך ויש בכך משמעות כפי שנפסק בהלכות שבת, כאשר אפו את האטריות והפכו אותן לקוגל הן נחשבות עכשיו כמו מאכל שנאפה, ולכן האוכל מהן שיעור של קביעת סעודה יתחייב בברכת המזון (וכן משמע בסמ''ג: ''שהבישול שאחר כן מבטל האפייה'').

ב. דעה חולקת, מופיעה בשמירת שבת כהלכתה בשם הגרש''ז אויערבך (חלק ג' עמ' עג). הוא סבר, שמכיוון שבישלו את האטריות פעם אחת, נקבע שמן כמבושלים, וגם אם יאפו אותן אחר כך מעמדן לא ישתנה. כך פסק גם הרב בן ציון אבא שאול (ב, יב) שנקט, שכאשר נפסק שיש בישול לאחר אפייה, דין זה נכון רק כאשר המאכל נראה בצורת לחם, ולא בקוגל שאיבד צורתו, ובלשונו:

''הנה בשולחן ערוך בסימן קס"ח כתב, חלוט שאחר כך אפאו בתנור, פת גמור הוא ומברך עליו המוציא. ואם כן לכאורה הוא הדין לאטריות שאפאם אחר כך בתנור שיש לברך עליהם המוציא לחם מן הארץ. ומכל מקום כאן שאני, שבשולחן ערוך מדובר בפת רגילה, ולכן כיון שאפאה לבסוף בתנור, פת מיקרי, ומברך עליה המוציא, מה שאין כן אטריות.''

את ראיית הרב אלישיב מהלכות שבת ניתן לדחות, שהסיבה שחייבים בשבת על אפייה אחרי בישול היא, שבישול של מאכל קלוי מוסיף טעם במאכל המבושל (סברת האשל אברהם שיח, יז). האיסור להוסיף טעם אמנם מהווה איסור בשבת, אבל לא מפקיע את המאכל משמו כמבושל, ולכן גם אם אדם יאכל כמות גדולה של קוגל עדיין יהיה פטור מברכת המזון.

ג. דעה ממוצעת מופיעה בדבריו של הרב אליהו (מאמר מרדכי ב, טו). הוא כתב, שמכיוון ויש ספק מה דינו של קוגל ויש מקום לומר שברכתו המוציא, אין לאכול ממנו יותר משיעור קביעת סעודה (שיעור ג' ביצים לשיטתו). אמנם, אם בכל זאת מישהו אכל יותר משיעור קביעת סעודה, עליו לברך ברכת על המחיה ולא ברכת המזון, מכיוון שספק ברכות להקל.

שבת שלום! לתגובות, הערות וקבלת הדף השבועי במייל: tora2338@gmail.com