שיגעון "חג" המונדיאל הגיע בתחילת השבוע, בשעה טובה, לסיומו. אך הדי חגיגות האוהדים ברחבי העולם וגם בארצנו עודם נשמעים מכל עבר.
האמוציות שהאירוע הזה הציף, חרגו מכל אירוע אחר שאני מכיר, והביאו אותי להרהר קצת על משמעות הסמלים שמקיפים אותנו.
המונדיאל מציף, מעבר להיבט הספורטיבי והתחרותי שבו, גם רגשות לאומיים, צבעים, דגלים, סמלים, היסטוריה של יריבויות בין מדינות, ועוד דברים רבים שאינם מתמצים בהבקעת שערי ניצחון. כל אלה יכולים להסביר מעט יותר את המטענים הרגשיים ההיסטריים, הבלתי רציונליים, שיושבים על משחק כדור פשוט לכאורה.
בנוסף לכך, האופי המיתי-אלילי שמקבלים שחקנים שבדרך כלל אין באישיותם שום מעלה ערכית ואינם מהווים בשום צורה מודל לחיקוי בתחומים החורגים מתחום התמחותם הספורטיבי, מלמד על הצורך העמוק של כל בני האדם לערוג אל מה שמעבר. אלא שכאשר הצורך העמוק הזה, איננו מתלווה לשאיפה רוחנית, מוסרית וערכית, הוא נהפך להערצת הכוח הפיזי כשלעצמו, העוצמה הגופנית גם מבלי שהיא משרתת מגמה עמוקה יותר.
כשראיתי את ליאו מסי, כוכב נבחרת ארגנטינה מנשק ומניף יחד עם חבריו, את גביע הזהב בו זכו, לא יכולתי שלא להרהר במה שאנחנו כיהודים, מנשקים, מחבקים ומניפים בבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל שבוע במשך דורות. ממש בבחינת "אנו רצים והם רצים". ומגביע הזהב של ארגנטינה נעבור ל"גביע" הזהב של ישראל.
סיפורו של סמל
תשעה חודשים לאחר הקמת המדינה (י"א בשבט תש"ט), נבחר לשמש כסמל למדינה הצעירה, סמל המדינה כפי שאנו מכירים אותו כיום – מנורת זהב שבשני צדדיה ענפי זית. "וועדת הסמל והדגל" שהקימה מועצת המדינה הזמנית פרסמה מכרז ובו קראה לתושבי המדינה להציע הצעות לסמל המדינה. למעלה מארבע מאות הצעות שהוגשו על ידי למעלה ממאה מציעים, נדחו, וההצעה שהתקבלה היתה של האחים גבריאל ומקסים שמיר (שפטלוביץ'), מעצבים גרפיים בוגרי בית הספר לאומנויות בברלין.
בראיון שנערך איתם זמן קצר לאחר בחירת הצעתם אמרו: "השלב הראשון של העבודה היה – לימוד יסודי של סמל כל מדינות תבל, כך נתברר לנו, כי שום מדינה אינה משתמשת במנורה בתורת סמל... לאחר שהחלטנו להשתמש במנורה חפשנו אלמנט נוסף והגענו לידי המסקנה, שענפי עץ הזית הם הם הביטוי היפה ביותר לאהבת השלום בקרב עם ישראל..." (מעריב, 18 פברואר 1949 — כך נולד סמל מדינת ישראל).
לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ
אולי מחוסר ידיעה או מסיבה אחרת, שכחו המציעים שהסמל שהציעו תואם להפליא את מראה המנורה בנבואת זכריה הנביא, אותה אנו קוראים בכל שנה בשבת חנוכה: "רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ". (זכריה ד, ב-ג). חזיון זה מהווה במידה רבה מעין כותרת ומבוא לימי הבית השני, שאת אחד משיאם אנו מציינים בימי החנוכה.
בהמשך אותה נבואה פונה הנביא אל זרובבל, המנהיג המדיני של שבי ציון בראשית ימי הבית השני: "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת". יהושע בן יהוצדק משמש ככהן גדול וזרובבל משמש, כאמור, כפחת יהודה, המנהיג המדיני (עי' חגי ב, ב). זרובבל מקבל את המסר שעל ההנהגה המדינית להיות כפופה להנהגה הרוחנית. "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".
אך עבודת שני המנהיגים הללו, "שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר", שמסומלים בנבואה על ידי שני הזיתים, צריכה להיות בשיתוף פעולה ובהרמוניה למען המטרה המשותפת, כפי שמתואר בנבואת חגי: "וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם ה' וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ נְאֻם ה' וַעֲשׂוּ כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב, ד).
מנורת הזהב מבטאת יותר מכל את ימי שיבת ציון ובית המקדש השני, בהם נעדר מן המקדש ליבו הפועם – ארון הברית. המנורה היא גם סמל לתרבות ישראל המבקשת להאיר את פתחי בתי העולם באור הטוב האלוהי; אור הצדק, היושר והמוסר. ממש כמו אור החנוכיה הטוב המאיר את פתחי הבתים בימי החנוכה.
כמה סמלי ומתאים שזהו גם הסמל שנבחר למדינת ישראל בימינו אנו, ימי שיבת ציון השלישית. סמל המדינה מהווה זיקוק אמנותי תמציתי של מה שחשוב בעיניי העם היהודי; ערכיו, חלומותיו ושאיפותיו. המשורר רפאל ספורטה ביטא זאת במילים קצרות בשירו "מנורה וענפי זית": "מנורה וענפי זית, שמן טוב ואור יהל - אור בארץ, אור בבית ושלום על ישראל". כשוך חגיגות המונדיאל ראוי להיזכר בסמלים הלאומיים שלנו, ובעיקר – במסר העמוק שאותו הם נושאים.