"אל נשכח דבר שנהוג לטשטש אותו היום בחינוך אצלנו: מלחמת החשמונאים הייתה מכוונת בעיקרה נגד יהודים ולא נגד יוונים ... הכוונה ליהודים המתייוונים..." (פרופסור הרב ישעיהו ליבוביץ') [1]
כל ילד יודע לספר בהתלהבות על נס פח השמן וניצחון המקבים על היוונים. כולם מכירים את הסיפור. רק על דבר אחד מדברים פחות. על חלקה הדרמטי של האצולה היהודית המתייוונת במרד. הסיבות לכך ברורות. חלקם של המתייוונים יוצר בקרבנו מבוכה גדולה. מפני שמי שעודד את אנטיוכוס להטיל סנקציות על העם היהודי הייתה לא אחרת מאשר האליטה הפוסט יהודית עצמה.
פרופסור זאב ספראי, חוקר תקופת בית שני כותב על כך. "מבחינת השלטון היווני-הסלווקי, ההחלטה להטיל את גזרות הדת היא יוצאת דופן. השלטון אהד את התרבות היוונית וקידם אותה, אך מעולם לא כפה אותה... בתנאים אלה מוזר מאוד הוא השימוש באמצעים משטרתיים לכפיית הדת והתרבות ההלניסטיים. נראה שיוזמת הגזרות באה מקרב המתייוונים הקיצוניים. מנלאוס ורעיו הופיעו לפני המלך ושכנעו אותו להטיל את גזרות הדת כדי לזרז את תהליך ההלניזציה ולהבטיחו..."[2]
יוספיוס פלביוס בספרו "קדמוניות היהודים" תאר את המחנות. "עם כת מינלאוס היו בני טוביה ואילו רוב העם החזיק ביאסון. וכשלחץ יאסון את מינלאוס ואת בני טוביה, נמלטו הללו אל אנטיוכוס ואמרו לו, שרצונם לעזוב את חוקי אבותיהם... הם ביקשו אפוא שתינתן להם רשות לבנות גימנסיון בירושלים וכשנתן להם אנטיוכוס את הרשות... נטשו בכלל כל מנהיגי אבותיהם..."[i]
מלחמת התרבויות האלימה שפרצה בתוך העם היהודי הודחקה מתוך רצון טוב. הבעיה שפעולה זו מנעה מאתנו לפתח דיון נוקב סביב אחד האירועים החשובים בהיסטוריה של עם ישראל. חבל. כי גם היום אנו נמצאים בתוך מלחמת רעיונות דומה. מצד אחד מחנה לאומי המציב את ערכי היהדות בראש סדר עדיפויותיו, ומצד שני מחנה "מתקדם", המניח את ערכי היהדות בצד או מדגיש בהם רק היבטים שהם "אוניברסליים" כביכול.
ביחסי ישראל מול יהדות הגולה הרפורמית, והן ביחסי ישראל מול אליטת השמאל וההולכים אחריה, מדובר בפער אידיאולוגי הולך וגדל. שכן בזמן שהראשונים מוצאים במסורת ובלאומיות היהודית- עוגן להבטחת עתידה של מדינת ישראל, השניים חושבים הפוך, אם בכלל.
כובד המשקל שמקנה העולם היהודי-רפורמי בגלות למושג "תיקון עולם" דומה במהותו ובמשקלו להתלהבות שמלווה בארץ את האליטה הפוסט ציונית ואוהדיה, להתנגד להתיישבות ביהודה ושומרון, להתנגד לגירוש המסתננים הבלתי חוקיים, להתנגד לחוק יסוד: הלאום, כעת להתנגד להידוק חוק השבות, וכו'. מול אלו מציבים אנשי המחנה הלאומי, המסורתיים- הפטריוטים, תפיסת עולם של- "עניי עירך קודמים" ושל "חדש ימינו כקדם".
אבל הפער האידאולוגי לא הופך למלכודת מסוכנת ככל שהוא גדל, אלא כשחוזרים על טעויות העבר. כשצד אחד חובר לכוח חיצוני, כדי לכפות את דעתו על מי שלא חושב כמוהו. בזמן הזה, כמו בימים ההם, מדובר בצד "המתקדם", "הנאור", "הפרוגרסיבי". שורת ארגוני השמאל הקיצוני שפועלים בעולם לעידוד לחץ בינלאומי על ישראל ושורת אנשי האליטה התרבותית שתומכת בה, מדברת בעד עצמה, כך שלא חייבים להביא לכך דוגמאות.
כל זה לא אומר שצריך להעיר מחדש את מתיתיהו וחמשת בניו, אלא דווקא שצריך לחשוב איך בכל זאת ניגשים אל אנשי המחנה השני ומדברים איתם. בכל זאת יהודים. לא כולם קיצוניים כמו אבנר גבריהו משוברים שתיקה וחגי אלעד מבצלם. גם בהפגנות בבלפור לקחו חלק אנשים טובים. אפשר היה לחלוק עליהם נמרצות, להתווכח בקולי קולות. אבל עדין לסמוך עליהם במילואים.
לטובת שני הצדדים ובוודאי לטובתה של המדינה, כדאי לנו לחשוב בחנוכה הזה- איך בכל זאת מורדים טיפה את גובה הלהבות.
מתן פלג הוא יו"ר תנועת אם תרצו
---
[1] ישעיהו ליבוביץ' (תשס"ב), אמונה, היסטוריה וערכים – מאמרים והרצאות (אקדמון), עמ' 175.
[2] "ארץ ישראל בתקופת בית שני". ספראי, ז', רגב, א'. עמ' 12. הוצאת כרטא, תשע"א
[i] קדמוניות היהודים/ יוסף בן מתתיהו. תרגום: אברהם שליט. ספר שנים עשר. הוצאת מוסד ביאליק. 1963