על שילובם של ילדים המתמודדים עם צרכים מיוחדים במסגרות החינוך שוחחנו עם הפסיכולוגית החינוכית ד"ר שרון ליפשיץ אשווגה הרואה בסוגיה זו סוגיה מורכבת המשתנה בין ילד לילד וכזו שלא ניתן ולא נכון להתייחס אליה כמכלול אחד.
"אין דין ילד עם שיתוק מוחין כדין ילד שיש לו אוטיזם או ילד שיש לו נכות או פיגור או לקות למידה או הפרעת קשב. סוג ההפרעה ועצמתה מאוד ישפיעו על השאלה אם אנחנו משלבים ילדים כאלה במערכות החינוך", היא אומרת.
עם זאת, שלא כבשאלת ההשתלבות במערכת החינוך, ההשתלבות בקהילה צריכה להיות גורפת וכוללת את כולם. "בקהילה כלומר בתנועות הנוער, בחינוך הבלתי פורמאלי, בפעילות אחר הצהריים. לעומת זאת כשאנחנו מדברים על החינוך הפורמאלי שם השאלה יותר מורכבת והיא תלויה בסוד הקושי וההפרעה ובעצמתה".
על מצבים בהם קיימת התנגדות מצידם של הורים לילדים אחרים להשתלבות שכזו, אומרת ד"ר ליפשיץ אשווגה כי "זו אחת הבעיות של המערכת שלנו, מערכת החינוך הדתית. אני מדברת בהכללה אבל אני מעדיפה כך מאשר ליפות את המציאות. אחד הדברים שאנחנו עושים במערכת החינוך הדתית הוא בידול והתבדלות מעצם העובדה שאנחנו מקבלים רק ילדים מסוימים, בוודאי בתיכונים, בישיבות ובאולפנות שמקיימות תהליכי קבלה שמייצר מידור של חלק מהאוכלוסיות".
"הקהילה מרוויחה המון מהחיבור לאוכלוסיות האלה. גם אם הילד עם האוטיזם עוצר את שטף הדיבור, בזכות זה ילדים אחרים הם קשובים יותר לצרכים של אחרים, הם הופכים לאמפתיים יותר לילדים אחרים וקשיים שלהם, הם יכולים להכיל גם מורכבות בתוך הכיתה, וכך הם לומדים לא רק ללמוד אלא גם חינוך".
"אנחנו מחנכים כל הזמן להתחברות לעם ישראל ואיך לעזור לעם ישראל, אבל בסופו של דבר כשאנחנו מגיעים לשב החינוך המעשי אנחנו מעבירים מסר הפוך, שאלה ילדים שאנחנו רוצים לעזור להם אבל לא בבית הספר שלנו, לא כשאנחנו רוצים להגיע להישגים גבוהים. לפעמים ההורים יגידו שזה לא רק עניין הלימוד, ולמעשה הילדים הללו מפריעים גם לחינוך כי במקרה של ילדים עם הפרעות קשב ולקות למידה הם לוקחים את הילדים שלנו לתרבות רעה, כי הם נותנים רעיונות לא טובים לילדים שלנו, אבל אם אנחנו מבינים שהחשיפה הזו לעוד סגנונות, ללמד את הילדים שלנו להכיל מורכבות ולהתמודד עם ממשקים בעייתיים ול\דעת לעמוד מולם, אנחנו הופכים אותם למבוגרים הרבה יותר בעלי חוס ויכולת התמודדות ומסוגלות מול סגנון כזה. בנוסף אנחנו לומדים להיות שותפים, מלמדים אותם להתחשב באחרים, איך לא לראות רק את ההתקדמות שלי בלי להתחשב באחרים".
על כל אלה מעירה ד"ר ליפשיץ אשווגה כי היא אומרת את הדברים מתוך תחושה לא נעימה, שכן רבים מן הסתם שומעים את דבריה ומזדעקים ומציגים את מגמת השילוב הגוברת בשנים האחרונות. "אני חושבת שיש שיפור משמעותי. יש ניסיון לשלב, אבל הניסיון לשלב הוא דווקא את מקרי הקיצון, את אלה שברור שהם עם צרכים מיוחדים. נשלב אותם בהוספה שלהם לתנועת הנוער, נלך במיוחד אליהם כדי לשמח אותם, אבל כשזה מגיע לצרכים מיוחדים שפחות רואים אותם, שם אנחנו עומדים על רגליים אחוריות, ולראיה בחינות הקבלה. ברוב הפעמים אנחנו נזהרים מלקבל אנשים שלא דומים לנו. אנחנו שמים על זה שם יפה, אבל הרבה פעמים אנחנו לא מקבלים אנשים שונים".
עוד היא מציינת כי אכן ישנם מוסדות חינוך שמקצים אחוז מסוים של בעלי קשיים למסגרת הקיימת, "אבל אני יושבת עם הורים וילדים רבים שלא התקבלו למקומות האלה כי הם לא התאימו, ואני נעה בחוסר נוחות כי חלק באמת לא התאימו מסיבות הגיוניות, אבל במבט על המכלול אני רואה מעט ילדים כאלה וקשה לי לשתוק על כך ולתת לזה יד ולומר שהם רק לא התאימו".