בראש חודש טבת אותו ציינו ביום ראשון מלאו 105 שנים להוצאתם להורג של יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד הי"ד, מראשי ארגון ניל"י, בידי הטורקים בדמשק. על סיפורה של המחתרת הנשכחת ועל סיפורם של השניים שוחחנו עם סא"ל במיל' גדעון מיטשניק, מי שיזם והוביל את קיומה של אזכרה ליוסף לישנסקי השבוע בהר הרצל.
מיטשניק מחזיר אותנו לסיפורה של המחתרת, בשנים בהן "השלטון העותמאני שולט בארץ ומקשה ידו על הישוב היהודי, בוודאי אחרי תחילת מלחמת העולם הראשונה. הם חושדים בכל יהודי כמרגל של בריטניה ובנות ביתה. הטורקים מגלים מהארץ 600 יהודים בעלי נתינות כפולה, בהם גם טרומפלדור שמוגלה למצרים ובמחנה בריטי שם היה ממקימי גדוד נהגי הפרדות".
במציאות הזו "מתעוררת יוזמה שבין השותפים לה אבשלום פיינברג ואהרון אהרונסון לקידום הסיכוי שהבריטים יצליחו לכבוש את ארץ ישראל. המאמצים עולים בתוהו כי המפקד הצבאי של הבריטים לא פועל בחכמה והוא אכן מודח. ב-1917 ממונה גנרל אלנבי למפקד הצבא באזור", אומר מיטשניק ומזכיר את דבריו של אלנבי לפיהם אהרון אהרונסון היה קצין המודיעין הטוב ביותר שלו.
"מתוך המצוקה מחליטה החבורה לעשות מעשה ולקדם את הסיכויים שהבריטים יצליחו לכבוש את הארץ מידי הטורקים. הם מלקטים בסביבת זיכרון יעקב וראשון לציון חבורה קטנה של כשלושים איש שתפקידה ריגול למען הבריטים. אהרונסון יוצר קשר עם המפקדה הבריטית במצרים, מגייס ערבים נוצרים, גברים ונשים, שפועלים במקומות שונים מהארץ והאוספים מידע על תכניות, מידע על הלכי רוח, תצפיות, תקציבים ועוד. במשך כשנתיים הם אופים מידע מאוד ייחודי ובלעדי עבור הבריטים. למעשה ניל'"י היא הגוף המודיעיני היהודי הראשון שפועל בארץ ישראל".
ממשיך מיטשניק את סיפורה של המחתרת: "בשלב כלשהו אהרונסון יוצא לתקופות ממושכות למצרים וללונדון. שרה, אחותו, חוזרת מטורקיה אחרי ששם התחתנה עם איש עשיר בטורקיה, נישואים שלא צולחים. היא מתוודעת שם להתעמרות הטורקים בארמנים ומצטרפת לניל"י והופכת לקמב"צית ולמעשה למפקדת מאחר ואהרון לא נמצא".
"אבשלום פיינברג יוצא למצרים כדי להביא מידע. הוא יוצא לדרך בפעם השניה עם לישנסקי ונהרג בידי בדואים ונקבר במדבר, אבל כלפי לישנסקי יש חשד של אנשי ניל"י ושל אהרון אהרונסון שמא הוא שהרג את אבשלום בשל אהבתו לשרה. ככל הידוע לא היה ללישנסקי רומן שכזה".
עוד מציין מיטשניק כי לישנסקי מגיע לניל"י עם רקע ביטחוני "כי הוא פליט של השומר. הוא ניסה להצטרף לארגון השומר, ולמרות שהיה מאוד מקצועי הוא היה בנדיט, כלומר כזה שיורה במתפרעים ערבים כשיש עימות, ולכן ארגון השומר לא מקבל אותו כחבר. מעבר להילה המבצעית הזו של רצון שלא להרוג ערבים יש כאן גם ביטוי לתפיסות שונות בין רוח הפועלים לבין מעמד האיכרים שממנו לישנסקי מגיע".
לנוכח שלילת ניסיונו להצטרף לשומר לישנסקי בוחר להקים ארגון עצמאי, 'המגן', שפעל בדרום הארץ בעוד השומר פועל בעיקר בצפון. "הוא מנהיג את הארגון וגם מנהל עסקאות מול המושבות כדי להביא לשמירה יהודית על פני הערבית. הארגון מקבל את הזכות לשמור על עקרון, באר טוביה וגדרה, ולמרות שלא מדובר בתחרות טריטוריאלית מול השומר השומר מפעיל לחצים לפירוק המגן והלחצים פועלים".
עם הרקע הזה מצטרף לישנסקי להקמת ניל"י והוא הופך לאדם המקשר בין מפקדת ניל"י בעתלית לבין אבשלום פיינברג שהיה בכלא בבאר שבע. "בחילופי ההנהגה כששרה הופכת למפקדת יש נתק עם הבריטים ופיינברג יוצא למצרים כדי לחדש את הקשר כאשר ברקע החשדות נגדו. בדרך הוא נפצע ב-20.1.1917, ומועבר על ידי חיילים אוסטרלים לבית חולים בקהיר. אהרון אהרונסון מגיע לבית החולים, מבין מה קרה ומתעורר אצלו ואצל החברים האחרים החשד שמדובר בחיסול על רקע רומנטי".
על אף החשדות נגדו לישנסקי ממשיך לפעול ברשת, "ואחרי שהוא מחלים מפצעיו הוא חוזר ממצרים באניה הבריטית 'אמנגם', ומשתלב בפעילות של שרה אהרונסון ומנצל את הניסיון הרב שצבר עד כה כסייר וכאיש מודיעין. הוא אוסף מודיעין ומעביר אותו לשרה שמרכזת את הקשר עם הבריטים. במהלך שנת 1917 הוא יוצא למצרים באניית 'אמנגם'. חשדם של הטורקים גובר באותה תקופה והם מגלים את יהודי תל אביב מחשש שיאותתו לספינות הבריטיות. לישנסקי חוזר לתקופה הקשה ביותר של ניל"י. נעמן בלקינד נתפס בספטמבר ויונת דואר נתפסת במגורי השליט הטורקי בקסריה. בין כנפיה המידע המקודד. הטורקים לא מצליחים לפענח את הצופן, אבל מבינים שיש כאן ריגול".
"בלקינד נחקר במקביל לכך בעינויים וככל הנראה מסר מידע. המשפחה שלו העבירה לו מעיל ובו רשימת חברי ניל"י וכך הטורקים מגיעים בסוכות לזכרון יעקב. הם צרים על הישוב ולישנסקי נמלט מזכרון יעקב מחשש שיוסגר. בדרך הוא פוגש אנשי השומר שמחליטים להרוג אותו. הם יורים בו, פוצעים אותו והוא מצליח להימלט מידיהם ופותח במסע בריחה כשרק במקומות בודדים מוכנים להסתיר אותו".
בימים הללו שרה כבר התאבדה. לאחר מסע נדודים של לישנסקי מצפון למרכז ודרומה יותר "בדואים באזור ראשון לציון תופסים אותו ומסגירים אותו לטורקים שחוקרים אותו בקישלה בירושלים ומשם הוא מועבר לכלא לדמשק. הוא עובר עינויים ועל פי עדויות הוא לא מסר מידע משמעותי. ב-16 בדצמבר בלקינד ולישנסקי מוצאים להורג בתליה בא' בטבת תרע"ח. הם נתלים בכיכר המרכזית אותה כיכר שבה נתלה לימים אלי כהן".
ממשיך מיטשניק ומתאר את האירועים סביב התליה עצמה: "במעמד ההוצאה להורג לישנסקי נשאל אם יש לו מה לומר. הוא אמר, כנראה בעברית, דברים חוצבי להבות נגד המשטר הטורקי: 'לא בגדנו במולדת, לא אהבנו את מולדת הבקשישים והפאלאקה. שנאנו אותה. אנחנו חברי נילי חפרנו לך קבר גדול עותמאניה הבזויה'. הנתליין עוצר אותו כשהוא מבין את תוכן הדברים ותולה אותו. רק שנתיים לאחר מכן גופותיהם מובאות לארץ באמצעות בני משפחתו של בלקינד שמגיעים לדמשק ומעבירים את שרידי הגופות לבית העלמין בראשון לציון. בהלוויה 15-20 איש בלבד. ניל"י עדיין מוחרמת".
על יחסו של הישוב לניל"י ניתן ללמוד גם מהאופן בו בוזתה שרה אהרונסון כאשר הוצעדה ברחוב המרכזי של זכרון יעקב על ידי השוטרים הטורקים ממקום החקירה ועד לביתה. שכניה ירקו לעברה וקראו לעברה קריאות בוז.
"בין התאבדותה של שרה להוצאתם של בלקינד ולישנסקי להורג מצטמצמת פעילות המחתרת כשמנהיגיה אינם. בסוף 1917 פוסקת המחתרת מלפעול", אומר מיטשניק ומציין כי הבריטים קיבלו מידע בתמורה לכסף ותרופות. "ישנה פניה למאיר דיזינגוף שקיבל חלק ממטבעות הזהב שהבריטים העבירו לישוב, והפניה היא שחלק מהכספים יימסרו לטורקים כבקשיש שיציל את חייהם של לישנסקי ובלקינד. הוא מסרב. זה מקומם כי הכסף של ניל"י שימש לדברים חשובים של הישוב, אבל ניל"י וראשי הארגון נתרו דחויים. חלקת הקבר של בלקינד בראשון לציון חוללה במשך תקופה לאחר מותו".
עוד הוא מספר כי "בשנות השישים נעשה תסכית רדיו על לישנסקי אבל הוא נגנז כדי שלא לפגוע באישים כמו רחל ינאית בן צבי, שהייתה חלק מ'השומר' ואחרים. בהמשך משפחתו של לישנסקי פונה ללוי אשכול להעלות את עצמותיו של לישנסקי לירושלים והוא דוחה את הפניה. רק לאחר עליית הליכוד לשלטון זה קורה".
כעת בהר הרצל קבורים שרידי גופתו של לישנסקי לצד קברם של אבשלום פיינברג ושני נידוני קהיר, ד"ר משה מרזוק ושמואל לזר. באזכרה שהתקיימה השבוע אוזכרו שמותיהם של כל אלה ומיטשניק מודה לכשלושים המשתתפים שהגיעו לחלוק כבוד ללישנסקי וחבריו. בין השאר נכחו העיתונאי אראל סג"ל ומשפחתו, חבר הכנסת עמיחי שיקלי, אחיינו של מאיר פיינשטיין, נציגים של תנועת נוער הריבונות ואחרים.