עלה רבי ומורי הרב חיים מאיר דרוקמן בהר ה', עלה בפעם האחרונה. הלב נקרע, הדמעות לא עוצרות.
בבית המדרש של מעלה חיכו למעלה מ-90 שנה לתלמיד חכם העצום הזה. הוא לא עלה לבית המדרש בשואה, וניצל במחבוא מתחת לבית בעת הכיבוש הנאצי. הוא לא לבית המדרש של מעלה בספינה עליה היה אמור לעלות לארץ ישראל, וניצל ברגע האחרון באיחור ובעלייה לספינה אחרת. הוא לא עלה לבית המדרש בפיגוע הירי על מכוניתו ב-1993.
אבל לא יכלו עוד לחכות לתלמיד הזה בבית המדרש. והיום התבשרנו כי עלה לגינזי מרומים. הרב דרוקמן מוכר לרוב הציבור כיום מפעולותיו הרבות בשנים האחרונות לחיזוק עם ישראל, התורה בעם ישראל. ולחיזוק עולם הישיבות הציוניות. אבל הרב לא ראה בפעולותיו מעשים גדולים. הוא נרתם לכל משימה קטנה כגדולה פשוט כי היה צריך לעשות.
כך היה כשייסד עם חבריו את ישיבת כרם ביבנה- פשוט כי הגיע הזמן לישיבה, ויאמר הנני. כך היה כשיצא לשליחות בארה"ב לסייע ליהודים שם- צריך עזרה בגולה, ויאמר הנני. כך היה כשירד עם משפחתו להתגורר בסיני, על אף הקשיים- יש התיישבות יהודית שצריכה חיזוק, ויאמר הנני. כך היה כשנשלח ע"י רבו הרב צבי יהודה להקים את ישיבת אור עציון- יש להקים ישיבה גבוהה לציונות הדתית, ויאמר הנני.
הנני. איזה כח יש במילה אחת. כשנקראת הקריאה, כשצריך מתנדב, היכן אנחנו נמצאים? האם אנו מסתכלים לצדדים בחיפוש אחר מתנדב אחר, או שמא אומרים הנני. הנני היא לא קריאה רק למשימות הלאומיות. הנני זו קריאה גם לעזרה לשכן, לאח, לאמא. הנני זו קריאה גם בשעת שיא וגם בשעת משבר. הרב לא חשב על ההשפעה שתהיה לכל מעשה שהתנדב אליו, הוא אמר הנני, ועשה כי צריך שיעשה.
כשהקמתי את הקהילות המשימתיות ליוצאי אתיופיה חיפשנו שם שיאחד אותן. לא רצינו שם שינציח את הגלותיות או הנבדלות של הקהילות מהחברה. הרב דרוקמן תמך והתלהב מהשם "הנני".
הוא הסביר לנו כי דווקא הקריאה הפשוטה הזו, של כל אחד ואחת מאיתנו, לא לשנות עולם שלם, אלא את משפחתו וסביבתו היא הקריאה שתאגד את הקהילות- ותצא החוצה לכל מדינת ישראל. הוא כמובן לא עזב אותנו, ליווה את הקמת הקהילות ואף הגיע לקבוע מזוזה בכפר ביתא ישראל - מרכז מבקרים ומורשת יהדות אתיופיה בקרית גת שהוא דגל לאמירתו: "יחד שבטי ישראל".
בהיותי ראש מחלקת מעורבות חברתית בבני עקיבא, התייעצתי עמו בנוגע לקליטת העלייה והזהות היהודית של העולים, וזאת בזמן שהרוח הציבורית סערה על זהותם של עולי אתיופיה וחבר העמים. הרב הנחה אותי: "אל לך לעסוק בסוגיית הזהות בזמן שהעולים מגיעים לכאן. מרגע שהם פה בארצנו הקדושה, חובתנו לחבק, לחנך ולהתוות להם דרך שתלווה אותם בצעדיהם בארץ".
איזו גישה עצומה. היכולת להגיד שמרגע שהמדינה כבר הביאה אותם לארץ, אנו לא מפשפשים בציציות, אלא מחבקים ואוהבים, ומתוך כך בונים חברה ישראלית חזקה ואיתנה. כמובן שהרב לא התפשר על זהותה של המדינה, הוא דאג במשך חייו לחיזוק הזהות היהודית, להגדלת והפצת התורה. אך: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון". (אבות ב' ב').
כך פעלתי בבני עקיבא, וכך אני פועל בכל מפגש עם העולים בארץ גם כיום. מי שזכה לחיבוק של הרב, לראות את מאור עיניו, את הנפש המחייכת. מבין את עוצמות הרצון והכוח שלו. את החשיבות לקירוב הרחוקים, ולאהבת ישראל.
אני בצעדיי הראשונים בפוליטיקה ובכנסת. גם אני נעניתי לקריאה בתורי, בברכתו של הרב. וכל שנותר לי הוא לקוות, כי למעשיי תהיה השפעה ולו במקצת כמו למעשיו של רבנו ומורנו. וכפי שנהג לומר לי בסוף כל התייעצות- לך בכוחך זה והושעת את ישראל.