בשנות ילדותי ונערותי הכרתי אותו כרב דרוקמן - האיש שמנהיג את הציבור הדתי לאומי ונוכח בכל מקום בחיינו - בישיבה. בבני עקיבא. בצבא ובמכינה הקדם צבאית.
ב-15 השנים האחרונות, בזכות אחותי שהתחתנה עם בן המשפחה, זכיתי להכיר אותו כסבא חיים. אדם שלבו וביתו פתוחים לנכדיו וניניו בכל שעות היום והלילה.
הוא וסבתא/הרבנית שרה לא מפספסים שום ברית, חלאקה, יומולדת בגן, בר מצווה או חתונה. נוכחים בחיי המשפחה המדהימה שהם הקימו מראשון הילדים ועד אחרון הנינים.
עד כמה נוכחים? סבא חיים היה מגיע אפילו ליום סבאבא בגן טרום חובה של הנינים שלו. בפשטות, הענווה והאצילות שכל כך אפיינו אותו, כאילו לא מחכים לו בבית באותה השעה עשרות אנשים. זכיתי ובכל הבריתות של הילדים שלי סבא חיים החזיק אותם בזמן הקראת השם שלהם. כולם למעט אחד.
בברית של מלאכי שלי המוהל קרא בטעות בשמו של רב אחר והרב דרוקמן שכבר פסע להחזיק את הילד הסתובב בחיוך גדול וחזר לשבת במקומו. אני החוורתי כסיד ורצתי לפייס אותו אבל הרב חיבק אותי וצחק בקול.
"זה מה שצריך להיות. הכל מאת ה׳. רק לא לשכוח להזמין לברית הבאה", הוא אמר לי גם למחרת כשחייגתי להתנצל שוב.
דווקא בנר שמיני של חנוכה כשהאור גדול והחנוכייה מלאה כבה השמש של הדור והותיר אותנו יתומים וכואבים.
הרב היה אחד מל"ו הצדיקים של עם ישראל. איש עתיר זכויות שניצח את מכונת ההשמדה הנאצית שהקים משפחה לתפארת, וזכה בחייו להיות סמל לקדושה ויראת שמיים, ענווה ואהבת אלוקים בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו.
כמה קדושה דבקה בו וביוצאי חלציו. "על זה היה דווה לבנו על אלה חשכו עינינו". דווקא בנר שמיני כזה חושך גדול. נשרף לי הלב.
ניצחו אראלים את המצוקים - ונשבה ארון הקודש.
יהי זכרך ברוך הרב דרוקמן זצ"ל.