הרב היה כמו אבא עבורי. בכל צעד וצעד היה איתי. אהב אותי גם כשטעיתי וגם כשעשיתי דברים ורק אחר כך התייעצתי. עם השנים הרגשתי שאני יודע מה הרב אומר לי ואיך הרב היה מגיב.
במפגשים שונים כשנתבקשתי להציג את עצמי, הייתי עונה, אני נפתלי קנדלר, זוכה להיות תלמיד הרב דרוקמן מזה 30 שנים, יד ימינו (הרב אדם גדול ויש לו הרבה ידיים ימניות) זה בעיני הגדיר באופן השלם ביותר את מי שאני. משתדל להיות תלמיד של הרב דרוקמן, שליח של עם ישראל.
עם השנים הרשיתי לעצמי כמי שמרגיש קרוב לרב, לפנות אל הרב גם בפן האישי. סיגלתי לעצמי לשאול את הרב לשלומו בכל תחילת שיחה. "הרב מה שלומך?" והרב כמו מופתע כל פעם מחדש, כאילו מה זה משנה מה שלומי, עבור איזו משימה חשובה לעם ישראל התקשרת, איך אני יכול לסייע, מה צריך לעשות? ואני בשלי, מתעקש לשאול את שלום הרב והרב עונה לי, ברוך ה' ושואל אותי בחזרה בקולו הצרוד שאני ממש שומע באוזני. ומה שלומך?
קשה לתאר את הגודל של הרב. את היכולת של הרב להיות עסוק בכל כך הרבה נושאים ובכל כך הרבה דברים ולהיות ממוקד בכולם. לעבור מסוגיה בוערת לעם ישראל להעביר שיעור לתלמידים להיכנס לסוגיה חינוכית של תלמיד ספציפי לשמוח עם חתן שמבשר בשורה טובה ולבכות כשמגיעה בשורה רעה ולא לראות על הרב כלום. מי שלא ראה את הלו''ז של הרב לא מבין מה זו מסירות נפש לעם ישראל. הרב עושה כל מה שצריך. ואם צריך בגיל 89 לעלות לחומש, הרב ראשון העולים ואנחנו התלמידים מסתכלים ושואלים מאיפה הכוחות ואיך הרב שהוא כל כך עסוק ועמוס לכל דבר מוצא זמן.
זכיתי לשכנע את הרב להתחיל להוציא את ספריו את כתביו. בתחילה הרב פטר אותי באין צורך, אין זמן ואני מתעקש שצריך את זה עבור הישיבה, עבור כנס הבוגרים בזמנו 35 שנים לישיבה. וכמה שמחה היתה לרב כשהגיע הספר הראשון- והספר ההוא אפילו לא היה ספר שלם, 10 פרקים ראשונים של "קמעא קמעא מדינת ישראל ראשית גאולתנו", איזה שם ארוך לספר. ארוך, אבל כל כך מתאים לרב שזה יהיה ספרו הראשון ואחר כך באו רבים וטובים.
קשה, קשה לחשוב על הרב בלשון עבר. זה פשוט לחייג אל הרב, ואם הרב לא עונה, לדעת שתוך כמה שעות הרב יחזיר צלצול, ככה הכי פשוט שיש, הרב עונה לטלפונים ומחזיר טלפונים ואין את זה יותר. יתומים היינו, כל כך הרבה סיפורים יש לי עם הרב, בארץ ובחו"ל, זכיתי להיות שעות רבות ליד הרב, לשמש את הרב כפשוטו. אבל יש עוד כל כך הרבה נושאים ודברים שהיחיד שיכול לטפל בהם באופן העמוק והנכון, זה הרב. למי נלך בסוגיות המרכזיות. איזה חור נפער. קשה לתאר במילים.