קשה לתאר במילים את הכרת הטוב אותה אני חב ברמה האישית לרב דרוקמן. כבר כר"מ צעיר בישיבתו למדתי להעריך את מסירותו לכל תלמיד ולכל פונה בכל שעות היממה.
לא פעם היה קובע איתי פגישות עבודה אחרי חצות הלילה. ויחד עם מסירותו לתלמידים היה מסור גם לאנשי הצוות וביקש לגדל ולהעצים כל אחד מהם. כך איפשר לי להשלים את למודי הדיינות במקביל לעבודה בישיבה.
"גאון באהבת ישראל" אמר עליו הרב צבי יהודה. ובעיניי ראיתי איך היה מטלטל עצמו לחתונות ובריתות של תלמידיו ומכריו כאילו כל זמנו בידו.
פעם אחת שמע שאחד הרבנים הטיל איסור על התלמידים להשתתף בחתונות מפוארות של חבריהם. לימים פגש הרב דרוקמן את אותו רב בחתונה מפוארת שנערכה לאחד מאחייניו. שאל אותו הרב דרוקמן: הרי הטלת איסור להשתתף בחתונות כאלה! ענה לו הרב: מה אעשה? זה משפחה. אמר לו הרב דרוקמן: אצלי כל תלמיד זה משפחה.
וכך זה אכן היה. ולא רק ביחס לתלמידיו שלו. כל בחור ישיבה בארץ שהתעוררה לו בעיה במהלך שירותו הצבאי היה מטלפן ישירות אל הרב דרוקמן שדאג לו כאילו היה בנו יחידו.
כשהבאתי לו את ספרי בין הזמנים הדן בתרבות הפנאי שאל אותי בקולו הצרוד ובחיוך גדול: "למי יש פנאי בעולם הזה? אני הולך לישון לפנות בקר ולא מספיק את המשימות שלי".
אהבת מדינת ישראל היתה אצלו ערך מקודש שאין למעלה הימנו, ומתוך כך ההכרה בתהליך קבוץ גלויות על כל סבוכיו כולל הצורך בגיור מסיבי. לכן לא נרתע מכל המתקפות והמשיך לגייר בבית דינו המיוחד. פעם אחת הגיע עסקן שבקש ממנו לגייר את גיסו של אחד מראשי הישיבה הגדולים שעלה ארצה כשאינו יהודי. השיב לו הרב שילך במסלול המקובל של אולפן וכולי. אמר לו העסקן, ובינתיים אחות ראש ישיבה תהיה נשואה לגוי? לא יעלה על הדעת. השיב לו הרב דרוקמן: כל הגרים המגיעים אליי הם צאצאיהם של קדושי ישראל מהמאה הקודמת. הלוא על זה אנו נאבקים, להשיב את זרע ישראל לכור מחצבתם.
רק לפני כמה שבועות עוד זכיתי לדבר עם הרב בעניני הכלל והפרט ונהניתי ממנו עצה ותושייה. חבל על דאבדין.