הרב מרדכי אליהו זכר צדיק ברכה אמר פעם: הדבר החשוב ביותר בעולם הוא אהבת ישראל. אבל אני לא מסוגל לאהוב את כל עם ישראל, אז מה אני אעשה? אני אוהב את הרב דרוקמן, שאוהב כל אחד ואחד מישראל. ואם אני אוהב אותו, זה ייחשב כאילו אני אוהב את כל עם ישראל.
אז זאת חנוכה שמח ועצוב גם יחד. הפיוט שאומרים בעשרה בטבת הוא "יֶרַח טֵבֵת מְאוֹד לָקִיתִי בּוֹ וְנִשְׁתַּנּוּ עָלַי סִדְרֵי נְתִיבוֹ סָרַרְתִּי, פָּשַׁעְתִּי – יְגַלֶּה לִי טוּבוֹ הָאוֹמֵר לַיָּם – 'עַד פֹּה תָּבוֹא'".
על מה מצטערים בחודש הזה, חודש טבת? על פטירת צדיקים. תענית צדיקים בט' בטבת, יש אומרים גם בח' בטבת ובי' בטבת. מה נחסר לנו בלכתם? הצדיקים חיברו שמיים וארץ. ובמובן המעשי של זה, הצדיקים ידעו לתת לנו עצה טובה. רבי נתן אומר שבכל חודש טבת אנחנו אבלים על העצה הטובה שאבדה לנו בעצם נוכחותם ומציאותם של צדיקים בעולם הזה. אפילו אם אתה עצמך מעולם לא הלכת לרב דרוקמן זכר צדיק לברכה לבקש עצה, העצה שלו איזנה פה את העולם כולו. למה? מפני שהוא אהב כל אחד ישראל כנפשו.
רבי נתן מברסלב כותב שמי שיכול היה לתת עצה טובה ונכונה היה רק אהרון הכהן, מפני שחושן המשפט היה על ליבו, ובחושן היו השמות של כל השבטים. כשרצו לשאול משהו, לקבל עצה, היו הולכים לאהרון הכוהן שאהב את כל עם ישראל כנפשו. ושואלים אותו, והאותיות של התשובה היו נדלקות באורים ובתומים, בחושן שנמצא על ליבו, מפני שהוא נשא את כולנו על לבו. באופן הזה, הצדיקים הם ממשיכיו של אהרון הכוהן. והעצה שלהם – משתלשלת מאותו החושן.
הרב חיים דרוקמן חגג לא מזמן יום הולדת תשעים. הוא עלה לבמה נבוך כולו ואמר: מה אתם חוגגים לי, מה עבר עשיתי, בסך הכל אני בן תשעים! אני מניחה שכשם שהוא לא רצה שיחגגו לו יום הולדת, הוא לא רצה שיספדו לו על מותו, מפני שהוא נפטר בחג החנוכה, בליל השביעי, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, לא מספידים ולא מתענים.
אבל הערב הזה, לכבודך, הרב דרוקמן, זכר צדיק לברכה, דולקים שמונה נרות נשמה. שמונה ונשמה – אותן האותיות. בכל כך הרבה בתים הנשמה דולקת ומוארת מהאהבה הגדולה שהייתה לאיש הגדול הזה.
והוא היה אומר שאי אפשר לראות את האור אם לא עברת איזשהו חושך. הוא היה ילד בן 6 בעיירה קיטוב בפולין, מתחבא בתוך ארון בבית של איזו משפחה. הוא כל הזמן היה מספר איך הוא זוכר את הנקישות של הנאצים על הארון ובדיוק סבתא שלו משתעלת בתוך הארון. הם עוצרים את נשימתם, אבל באיזשהו נס לא מוסבר, הנאצים לא שומעים את השיעול ויוצאים מהבית.
בדרך לא דרך, שני אנשי חשוכי ילדים שיש להם סרטיפיקט לעלות לארץ מעלים אותו איתם ארצה. והוא, לא מפסיק לומר את הפסוק: בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן – הָיִינוּ כְּחֹלְמִים? כמו תלמיד שיושב בשיעור, חולם ולא מבין בכלל מה קורה סביבו. אתם חולמים? הוא אומר. כמה אתם מדברים על נגעי החברה ישראלית, על נגעי הארץ הזאת ועל החוסרים שיש בה. אתם חולמים? שכחתם איזה נס זה להיות כאן, בארץ הזאת!
הוא מסר את נפשו על חינוך הדור הזה – אלה שבחינוך הרגיל, ואלה שבחינוך הקצת פחות רגיל. ואיזה יחס אישי. סיפרה לי אהבה פז אהובתי, תלמידתי, שאבא שלה היה תלמיד שלו. הוא פשוט זכר כל אחד מהתלמידים שלו באופן אישי. הוא הגיע לחתונות של האחים שלה, הבנים של התלמיד שלו, וחנן כל אחד מהם ביחס אישי ובאהבה אינסופית.
הרב דרוקמן היה הולך ממקום למקום וזמרת הארץ הזו בכליו. קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, הוא היה אומר לנו. והוא מליץ יושר עצום עלינו עכשיו, ביום המסוגל הזה, בשמיים. אנחנו ביום מלא סגולות וה-סגולה הגדולה, לבקש את מעלותיו של הצדיק שהסתלק בערב ההסתלקות שלו, כך אומרים חז"ל. זה כמו לוחות שנשברו, והאותיות פורחות באוויר. אנחנו יכולות עכשיו לקטוף את אותיותיו. לבקש ענווה, לבקש אהבת ישראל, לבקש את היכולת לתרגם שואה – לתקומה. זכותו תגן עלינו.